בי"ט באלול תר"צ באה משלחת מאנשי 'הועד־הלאומי' אל הרב קוק ובפיהם טענה שהמדיניות הבריטית מחייבת את חתימתו והסכמתו של הרב הראשי לויתור בענין בעלות היהודים על הכותל, ועל הרב לחתום משום שבזה תלוי שלום הישוב, ואם לא יחתום מאיים ה'מופתי' שיהיו פוגרומים, ויש כאן סכנת־נפשות… המשלחת ישבה אצל הרב קוק שעות, וכל הזמן היו ויכוחים ודיבורים וטענתם חוזרת ונשנית: 'חיי הישוב תלויים בזה'!
אך הרב קוק בשלו: "על הכותל אין לותר!". הוא הסביר להם, שגם מבחינה מעשית לא הוויתור מצדנו יציל את המצב. למרות שהרב היה מלא צער ודאגה מפני הבאות, והענין אף עלה לו בבריאות – הוא לא זז מעמדתו: "הואיל ועלי לחתום, הווי אומר, שאני מאשר בחתימתי על וויתור מהבעלות שלנו על הכותל המערבי, והואיל והדבר תלוי בי ובחתימתי, איך אני יכול לוותר על מתנת הקב"ה לעם ישראל?".
לאחר שליווה הרב קוק את האנשים לדרכם, אמר לשמשו: "משער אני שהמשלחת שהיתה אצלי, תבוא גם לפני הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד. תזדרז איפוא אל הרב זוננפלד ומסור לו את דברי אלה. רצוי שהגאון רבי יוסף חיים ידע על תשובתי". אלא שבדיוק באותו זמן ששליחי הועד־הלאומי שהו אצל הרב קוק, היתה משלחת בהרכב אחר בביתו של הרב זוננפלד, ועוד משלחת בבית הראשון־לציון הרב יעקב מאיר. בכוונה עשו כן, כדי שהרבנים לא יהיו מתואמים ואולי כך יצליחו לקבל את חתימתם… ואולם הרב זוננפלד הודיע גם הוא בדומה לתשובתו של הרב קוק: "שאין הוא יכול להתכחש להבטחת הקב"ה, ולא יוותר אף על שעל־אדמה מאדמת ארץ־ישראל". גם הרב זוננפלד מצא לנכון לשלוח תיכף שליח מיוחד אל הרב קוק, להודיע לו את תשובתו, וכך אירע שהשליחים נפגשו באמצע הדרך, מבלי שידע האחד על שליחותו של השני, ובפיהם אותה התשובה.
(ע"פ כותלנו, עמ' 174-180; ראו שם בהרחבה)