אחר הצהרים נודע לרב הכותל הרב גץ שאנשי ימית, חבל ארץ שהיה מיושב אז בידי חלוצים בחצי האי סיני, מתכוונים להגיע לעת ערב לרחבת הכותל לאחר מסע רגלי, בליווי אנשי 'גוש אמונים' ותנועת 'התחיה', ולקיים במקום הפגנה נגד כוונת הממשלה לפנות את ההתיישבות בסיני ולמסור את המקום לידי מצרים. קצין משטרה גבוה שנכח בכותל אישר את הדברים, ואף אמר כי קיבל הוראה ממפקדת המרחב, שקבלה הוראות מדרג של שרים, לאפשר למפגינים להערך בכותל לנאום וכו'.
הרב גץ התנגד בכל תוקף לדבר זה. בגיבוי מלא של מנכ"ל משרד הדתות התקשר הרב גץ ל'שר הפנים והמשטרה' והלה הבטיח לתת את ההוראות הדרושות. כעבור מספר דקות התקשר מפקד מרחב ירושלים בתרעומת אל הרב גץ, על כך שפנה ישירות לשר וכביכול 'עקף סמכויות'. לאחר ויכוח בו הוכיח הרב גץ כי זכותו של שר הדתות למנוע הפגנות ברחבת הכותל, הסכים מפקד המשטרה להורות לפקודיו להשמע למעשה להוראות הרב גץ.
בסביבות 16:00 הגיעו מאות מפגינים לרחבת הכותל, ועם כל הכאב שחש בלבו הרב גץ – המזוהה מבחינה רעיונית באופן מלא עם המפגינים – ביקש מהם בתקיפות לקפל דגלים וכרזות, ולהשאיר את אמצעי ההגברה מחוץ לכל רחבת הכותל. הרב גץ הצליח להשהות את ה'מפגינים' באזור עד לאחר טקס הדלקת נר שביעי של חנוכה ברחבת הכותל, שהודלק באותו יום על ידי הרב הראשי רבי עובדיה יוסף. כפיצוי על הרחקתם הזמין הרב גץ את ראשי המפגינים להכנס בתוך השטח המגודר סביב החנוכיה ולהשתתף בפועל בהדלקת הנרות.
רק לאחר תפילת ערבית כיוון הרב גץ את 'המפגינים' לעבר המדרגות העליונות, שמחוץ לשטח הכותל.
[ע"פ יומן הרב גץ]
{תצלום הרב גץ מנשק את דגל ימית ליד הכותל, לאחר הפינוי (להלן ה' באייר תשמ"ב)}
כ"ט בכסלו תש"מ (19.12.79) –
