בי' באייר תר"ץ (1930), עת שנערכו המוסדות היהודיים בארץ לבואה של ועדת חבר הלאומים שנתמנתה לדון בזכויות היהודים בכותל, כתבו הרבנים הראשיים לישראל לרב ישראל לוי, הרב הראשי ליהודי צרפת: "בתשובה למכתבכם… הדרישות שלנו מאת הממשלה הבריטית ומחבר־הלאומים, היא לשמור על כל הזכֻיות שלנו המוחזקות מדורי דורות, שהמקום של כותל־המערבי, והרחוב שלפניו, הוא מקום תפילה מוחזק לישראל מני אז, הן לתפילת צבור, בין כל יום ויום ובין בשבתות וימים־טובים, והן לתפילת יחידים בכל עת ובכל שעה, בין ביום ובין בלילה, בלי שום עכוב ומניעה כלל. באשר לתפילת הצבור: מתפללים תמיד מנינים שונים, מהעדות השונות, על־פי הנוסחאות המיוחדות לכל עדה ועדה, בנקודות השונות באורך המקום הקדוש הזה, ואנו דורשים שהזכֻיות הללו תהיינה נשמרות גם להבא לכל בני ישראל, בין היושבים בארץ ובין הבאים מקרוב ומרחוק, מכל קצות הגולה, בלי שום מניעה מצד איזה כח שהוא, ושהתפילה תהיה מסתדרת שם בלי שום הפרעה ובלי שום בלבול ופגיעת הכבוד של קדושתה".
(ע"פ אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 25)