בג' בניסן תש"ח (12.4.1948) כתב הרב הראשי הרצוג, לבקשת הרב משלם ראטה, כמה הבהרות אודות ההגדרות ההלכתיות של מלחמת השחרור. להלן ציטוטים נבחרים מהם ניכר היחס התורני המיוחד שנתן הרב הראשי הרצוג למלחמת העצמאות בתש"ח (שו"ת 'היכל יצחק' אורח חיים סימן לט):
"אני מוצא לנכון להקדים, שתשובותי להשואלים מהסוג הזה, אינן ערוכות… ואני מנמק בקיצור מופלג… פעולת התקפה לערער כח האויב העומד בכל רגע להתקיף ישובים יהודיים סמוכים, אם יעשו התקפה על נקודה שלו יהא עסוק בהגנת עצמו ולא יוכל להתנפל – הרי זה נקרא פקוח נפש באותו הדבר… אכן מובן שהדבר תלוי בדעת המפקדים, ואם ההתקפה אינה אלא סתמית להחליש כחו של האויב בכלל, יש להתיישב בדבר… ומיהו (=אבל האמת) ברוב המקרים, אינם מבזבזים כחות על התקפה, אלא אם כן מטרת ההתקפה היא, למנוע התקפה מצד האויב על נקודה יהודית סמוכה, שהסכנה אורבת לו….
אני מסתמך על קודמי הגאון החסיד [הראי"ה קוק] זצוק"ל, בשו"ת משפט כהן, אבל קיצרתי… אין ספק שהצדק עם הגאון הכהן הגדול מאחיו רא"י קוק ז"ל, שבנוגע להצלת כלל ישראל, הכל מודים שחייב להעמיד עצמו בסכנה. וכך הדעת דעת תורה נוטה בהחלט, וכשזהו ענין של מלחמת כלל ישראל הרי זהו בסוג אחר בכלל…
בנוגע לירושלים, הרי־זו הצלת ישראל מסכנת מות ורעב כאחד, שהם אינם מניחים להביא שום מזון לירושלים, ויש לדון שאלו המגינים על עיר הקדש ת"ו, הם מקיימים מצות כיבוש, ואם כי האיזור הזה לא יהיה לנו לגמרי (לפי הצפוי מיישום תוכנית החלוקה, ה"ע), מכל־מקום נהיה בו כח גדול כי אנחנו הרוב. ומטרת האויבים כפי שידוע לי בבירור היא, להכריח את הנשארים, לאחר שיעשו ח"ו הרג רב, לברוח מירושלים…
יותר מזה אין לי פנאי להאריך… ונזכה לישועת ה' כהרף עין ולאתחלתא דגאולה, ומשם לגאולה שלמה במהרה במהרה בקרוב אמן ואמן".