ילקוט שמעוני

לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש

ילקוט שמעוני מלכים־א רמז קצה

אמר רבי שמואל בר נחמני: עד שלא חרב בית המקדש היתה השכינה נתונה בהיכל, שנאמר (תהלים יא, ד): "ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ", משחרב בית המקדש "ה' בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ" (שם), סלק שכינתו בשמים.

אמר רבי אלעזר בן פדת: בין חרב בין לא חרב אינו זז ממקומו, שנאמר (מלכים־א ט, ג): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים", וכן הוא אומר (תהלים ג, ה): "קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה", שאפילו הוא הר הרי הוא בקדושתו, ראה מה כתיב (עזרא א, ג): "וְיִבֶן אֶת בֵּית ה'… הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם"^[1]. אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש, שנאמר (שיר־השירים ב, ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ".^[2]

↑↓

ה' עומד אחר כותל המערבי של בית המקדש גם כשההיכל עצמו חרב

ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפו

"הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" (שיר־השירים ב, ט) – אחר כותל המערבי של בית המקדש שאינו חרב לעולם, וכן הוא אומר (תהלים יא, ד): "ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ", בין חרב בין אינו חרב.       
"משגיח מן החלונות" – בזכות אבות, "מציץ מן החרכים" – בזכות אמהות, ללמדך שכשם שיש הפרש בין חלון לחלון כך יש הפרש בין זכות אבות לאמהות.

↑↓

אלישע בן אבויה שמע סמוך לכותל המערבי בת קול יוצאת מקודש הקודשים

ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקעד

אמר ליה (=אלישע בן אבויה לרבי מאיר): פעם אחת הייתי רוכב על הסוס סמוך לכותל מערבי של בית המקדש, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קדש הקדשים מפוצצת ואומרת: "'שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים' (ירמיה ג, יד), חוץ מאחר שהיה יודע כוחי ומרד בי"^[3].

___________________________________________________

* לעיון והרחבה במשמעות המילים "של בית המקדש" ראו נספח ג-א.

[1] כך הנוסח המתוקן במהדורת 'מוסד הרב קוק'. ברוב הדפוסים מופיע: "ראה מה כתיב: 'ויבן את מזבח ה' הוא האלהים אשר בירושלים'", אך כנראה השתרבב שם בטעות חלק מהפסוק בדברי הימים־ב לג, טז: "ויבן את מזבח ה'" וחובר כאחד עם הפסוק מעזרא, אע"פ שאינו מן הענין.

[2] עוד שם לעיל רמז קצד: "'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים' (מלכים־א ט, ג) והלא כבר נאמר (ע"פ דברי הימים־ב טז, ט): עיני ה' מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ, מה תלמוד לומר 'והיו עיני ולבי שם'? כביכול שאין עיני ולבי אלא שם [ובשביל שהם שם הם בכל מקום]… כיוצא בדבר אתה אומר (תהלים כט, ח): 'קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר יָחִיל ה' מִדְבַּר קָדֵשׁ'. כתוב אחד אומר (ע"פ הושע ה, טו): 'אלכה ואָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי', וכתוב אחד אומר: 'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים', הא כיצד? פניו למעלה ועיניו ולבו למטה".

[3] במדרש קדום שהדפיס ר' שלמה בובר בשם 'מדרש זוטא קהלת', פרק ז סימן ח, מסיים כך: "ושמעתי בת קול יוצאת מבית קדשי־הקדשים ומפוצצת ואומרת: 'שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים (ירמיה ג, יד), חוץ מאלישע שהיה יודע כוחי ומרד בי'".