בג' באלול תש"ב (1942 לסה"נ) נודע שהממשלה החלה לבצע תיקונים בנדבך העליון של הכותל המערבי על ידי 'המחלקה לעבודות ציבוריות'. אבנים רבות הוצאו ונקבעו חדשות במקומן. הרבנות הראשית לישראל דרשה, על פי הקבוע גם 'דבר המלך' באופן חוקי, שכל תיקון באבני הכותל וסביבתו יתבצע רק על ידי ישראל ובתאום עם הרבנות הראשית.
כיון שתיקון הנדבך העליון של הכותל מתבצע על ידי עמידה על גבי הכותל עצמו ואף הכרחית כניסה להר הבית כדי לעלות ממנו אל הכותל, עלתה השאלה האם עדיף שיעשו זאת יהודים (לאחר שיטבלו מטומאה היוצאת מהגוף) ותתקיים בכך קצת מצוות 'ועשו לי מקדש', או שמפני חשש כרת ובעיות נוספות מוטב שיעשו זאת ערבים.
הרב הראשי הגריא"ה הרצוג נדרש לסוגיה בצדדיה השונים תוך התייעצות עם הגרי"מ טיקוצ'ינסקי. בתשובה מנומקת שכתב ניסה הרב הראשי למצוא היתר לדבר, והסתפק שמא יש כאן כבוד המקדש ו"צורך תיקון" משום שגם בחורבנו לא זזה שכינה מכותל מערבי והמקום קדוש אף בשוממתו (ע"פ שהש"ר ומגילה כח, א), אך סבר ש"קשה לתלות היתר על יסוד זה" ו"אין לנו ראיה שמותר משום כך להתיר איסור טומאה", ולכן הכריע הלכה למעשה: "אינני רואה דרך להתיר לפועל ישראל לעשות את המלאכה הקדושה הזאת, ולדעתי אנו מוכרחים להעסיק נכרים".
לימים נדפסה תשובתו במעט שינויים בשו"ת היכל יצחק או"ח סימן יח [סי' לג במהדו"ב]. (ע"פ 'יומן הכותל המערבי'; תצלום התשובה בכת"י הרב הרצוג)