רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע, המוכרת יותר בשם העט: "רחל" או "רחל המשוררת", התגלתה בסביבות שנת תר"פ כחולת שחפת, ונאלצה לגלות מקיבוץ כנרת לצפת ומשם נדדה לירושלים, ולאחר מכן לתל־אביב – שם התאפשזה מזמן לזמן בבית החולים, עד פטירתה ממחלתה בשנת תרצ"א (1931).
במכתב מרתק לחברתה שולמית קלוגאי, היא כותבת ממיטתה בבית החולים בי"ז באב תרפ"ה (7.8.1925): "בתענוג רענן קראתי היום ב'דבר' את ה'מרפסת' וצחקתי הרבה. אֵחַי, איזו מתת אלוהים הוא הוּמור, וכמה יקר המציאות. לוּ קָמוּ לנו בספרותנו העברית דִיקֶנְסִים ומַרְק טְוֶינִים, וָלֹא – צר, צר על ילדי ישראל!…".
ובהמשך, לאחר שמתארת מחוויותיה בבית החולים בטיבול הומוריסטי, כותבת רחל בערגה מהולה כאב על ירושלים, העיר בה שהתה בבדידות בתקופה האחרונה: "כמה מוזר צלצלו דבריך: 'כשתבואי לירושלים'… כל כך מהר נגמלתי מעיר זו והרי שלש שנים עברו עלי בחומותיה. והרי אהבתיה אהבה רומנטית, שחדרה ללבי ולשכלי כאחד. מסופקני אם לחורף הזה אציג את עצמי לרוחותיה ודלקותיה. ואולם – נראה!".
(תצלום מכתב ידה כאן – מאוסף יד יצחק בן־צבי בארכיון המדינה)