"…כי הגיע מועד חג המצות בארבעה עשר יום לחודש קסנתיקוס (ניסן), אשר הוא לדעת היהודים ראשית זמן צאתם מעבדות מצרים. ואנשי אלעזר פתחו את שערי המקדש וקבלו את כל בני העם הבאים שמה לעבוד את האלהים. ויוחנן עשה את החג כסות עינים למזמתו הרעה ושקד לשלוח את החשכים מקרב אנשיו, אשר היו גם ברובם טמאים, עם חרבות מתחת למדיהם, אל בית המקדש לתפשו. ובבוא האנשים אל העזרה הפשילו את בגדיהם והראו פתאום את כלי נשקם. מהומה גדולה קמה מיד סביב לבית המקדש וצעקה עלתה למרום, כי בני העיר, שעמדו מרחוק למלחמת האחים, חשבו כי לנפשות כולם אורבים המרצחים, והקנאים הבינו כי עליהם לבדם נטשה החרב, ועל כן עזבו את משמר השערים וקפצו אל צנות המגדלים בטרם השיבו מלחמה אל חיק שונאיהם, ונמלטו אל המנהרות אשר מתחת למקדש" (מלחמות ה, ג, א, עמ' 295).