חיים ארלוזורוב, יו"ר ההנהלה הציונית בארץ־ישראל, נרצח על ידי שני אלמונים שעה שטייל עם רעייתו על חוף ימה של תל אביב, בליל שבת כ"ג בסיון תרצ"ג (16 ביוני 1933). המקרה עורר סערת רגשות אדירה בקרב היישוב בארץ, ומיד הופנתה אצבע מאשימה כלפי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, יריביו הפוליטיים של ארלוזורוב.
בכ' באדר תרצ"ד (1934), לאחר סבב חקירות למעלה משבעה חודשים, במהלכן שמעו השופטים הבריטיים מאה וחמישים עדים, קבע שופט בית משפט 'השלום' בתל אביב כי יש ראיות להאשמתם של אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט ברציחת ארלוזורוב, ואבא אחימאיר הואשם בהסתה לרצח.
סטבסקי ורוזנבלט הועמדו לדין בפני בית המשפט לפשעים חמורים בירושלים. בתום המשפט, בכ"ה בסיון תרצ"ד (1934), זוכה רוזנבלט, אך סטבסקי נידון למיתה. הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק, אשר ידע ממקור נאמן שכל הנאשמים חפים מפשע, יצא מגדרו ונאבק במסירות נפש לכל אורך הדרך עד לזיכויים המוחלט.
סטבסקי הגיש ערעור לבית המשפט על גזר הדין ולבסוף זוכה במשפט חוזר שהתקיים בח' באב תרצ"ד (20.7.34).
בספרו 'המשפט' (ת"א תשכ"ח, עמ' 186) תאר אבא אחימאיר ברגש את אמו של ידידו אברהם-אברש'ה סטבסקי ערב הכרעת הדין של בנה:
"בירושלים ישנו הכותל המערבי, שספק אם יש עוד מקום בעולם, שלרגליו נשפך דם כה רב, כפי שנשפך לידו במעמד חורבן בית המקדש. ומאז שבוטלה הגזירה שגזר אדריינוס על כניסת יהודים לירושלים, אף שלא נשפך עוד דם יהודים ליד הכותל, הוסיפו להיספג בנדבכיו דמעות יהודים. מזה דורות, שאמהות ישראל יורדות אל הכותל לשפוך דמעותיהן על אבניו, בבקשת רחמי שמיים על בנותיהן המקשות ללדת, או על צרה שפקדה את ביתם. ומי לא בכה לרגלי הכותל? אלמנות, עגונות, שכולות. אבל מעולם לא ניגרו דמעות־אֵם חמות וסוערות כל כך, כדמעותיה של אֵם אברש'ה, ערב הוצאת פסק־דינו בערכאות האנגלים…
ולא הרחק מירושלים, בדרך אפרתה – היא בית לחם, נמצא קבר רחל אמנו. זה מכבר יודעת ה'אידישע־מאמע' על קיומו של קבר זה… חשה אמו של אברש'ה שמה ללא דיחוי… חזקה על רחל אמנו שתבין לרחשי לבה של אֵם… ולא הרחק מירושלים, בחברון, נמצאת מערת המכפלה… קברי כל האבות והאמהות, ו'האם היהודיה' חשה אף לשם… וממקומות־הקודש… שָׂמַה אמו של אברש'ה פניה לאנשים חיים…
לראשונה פנתה גברת איטה סטבסקי אל הרב קוק, וכבר ידעה, כמובן, שאין היא צריכה להשתדל לפניו כי יעשה למען הצלת בנה, אלא רק להודות לו על כל מאמציו".