הרב בן־ציון יאדלר נולד בירושלים בח' בכסלו תרל"ב (1872), והצטיין מילדותו בשקידת התורה ובידיעת ש"ס ופוסקים, ובמיוחד נודע כשרונו לדרוש לפני הציבור בדברי אגדה ומוסר. רבה של ירושלים ר' שמואל סלנט מינה אותו ל"מגיד מישרים" בבתי הכנסת. בשנת תרע"ג ארגן והשתתף ב"מסע המושבות" בהנהגת הראי"ה קוק והרי"ח זוננפלד. דרשותיו־הטפותיו ליד הכותל המערבי משכו תשומת לב רבה בקרב תיירים ומבקרים מכל חלקי הארץ והקנו לו שם של מטיף עממי מקורי (ע"פ דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג [1949], עמ' 1213).
הרב יאדלר היה ממונה מטעם בית הדין בירושלים על העירוב בעיר. נפטר בט"ו באב תשכ"ב (1962) ונטמן בהר המנוחות בירושלים.
הסופר אברהם אדלר תאר את יחסו של ר' בן־ציון יאדלר ל"חלוצים" מזוית מעניינת: המוני חלוצים, פרועי בלורית ודוברי רוסית, שפרקו מעצמם עול תורה ומצוות, הגיעו בתקופתו לארץ. ר' בן ציון יאדלר ראה בעמלם הקשה ובחיי הדחק והעוני שלהם והעריך זאת. למרות שלא קבלו את דברי המוסר וההלכה בדרשות שדרש לפניהם, הם הקשיבו לדבריו והחשיבוהו. ר' בן־ציון מצא אמנם נחמה כשראה את אותם 'חופשיים' ניגשים לעיתים קרובות לעיר העתיקה, משוטטים בסמטאותיה השוממות, נכנסים לבתי הכנסת, ושעה שהם מבקרים ליד "הכותל" עומדים הם בדממה ושפתיהם רוחשות תפילה זכה. כשנודע לאותם צעירים שהערבים מציקים ליהודים המתפללים ליד הכותל – החליטו לשים קץ להשתוללות זאת. זוגות זוגות החלו להתהלך בדרך המובילה לכותל, ולא פעם תפסו פרחחים ערבים שהציקו ליהודים, והפליאו בהם את מכותיהם… ומאז, פסקו הערבים לידות אבנים או להתנפל על היהודים. מאז עלתה קרנם מאוד בעיניו של ר' בן־ציון והוא החל להתייחס אליהם כאל יתר אנשי ירושלים (היה צדיק – וראו: איננו עוד, ירושלים תשכ"א, עמ' 119).
{מסמך סקירה על הרב יאדלר והכותל המערבי – מכתביו ומעשיו}