"תנאי המצור והמשטר המלחמתי הביאו לפינוי האוכלוסייה שאינה לוחמת מגוש עציון. בכ"ג בטבת (5.1.48) פונו מהגוש הילדים, רוב האימהות, הורים, קשישים וחולים ושוכנו במנזר רטיסבון ובשכונת בית הכרם בירושלים. הקשר בין בני המשפחות נותק, ורק לעיתים הגיעו מכתבים והתאפשרו שיחות אלחוט קצרות וקטועות" (יוחנן בן יעקב, מחלקת ההר).
לימים תאר יפת שדיאל, מילדי כפר עציון, את תחושותיו הקשות באותם ימים:
"איך הגעתי למשוריין אינני יודע, אני זוכר שהושיבו אותנו בתוך המשוריין. היה צפוף מאד, מלא מאד, כמעט לא היה אויר בפנים. כדי שיהיה מקום, כל אחד פיסק את הרגליים והושיבו אותנו זה בתוך זה. ככה מילאו את כל רצפת המשוריין בילדים…
זה היה חודש טבת, אחרי חנוכה, בשיא החורף, ואני זוכר שאבא הסתכל בי מלמעלה. היה חריץ בין הגג לדופן של המשוריין, חוץ מחריצי הירי, היה חריץ למעלה, ושם ראיתי אותו בפעם האחרונה, כשהוא מציץ פנימה… כעבור יומיים אימי הצטרפה לְשיירה שחזרה לירושלים ואפילו לא נסעה במשוריין, אלא בטנדר פתוח, שבו ישבה מאחור. אף אחד חוץ מאבא לא ידע שהיא בהריון, ואבא רץ אחריה לפני שהרכב נסע והביא לה ארגז 'תנובה', שיהיה לה יותר נוח לשבת ברכב. זה הזיכרון האחרון שלה ממנו. כשאימא הגיע לרטיסבון היא קיבלה אותי. וזהו." (מתוך: עמיה ליבליך, ילדי כפר עציון).