רבי יצחק נִיסְנְבּוֹים הי"ד
כ"ה בתשרי תרכ"ט – גיטו ורשה בשנת תש"ג
קניני קדם, חלק ראשון, שמות, עמ' 216 [ורשה תרצ"א]
השכינה שהשרה המקדש בתוך עם ישראל לא עזבה אותם גם כשחרב, וניצוצות טהרה וקדושה נותרו במעמקי נשמתם ועוררו געגועים עזים לבנינו – לכן עיני כל נשואות לכותל המערבי שריד מחמד נפשנו, שהוא העדות שעדיין השכינה בקרבנו
"כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ" (ירמיה יז, יב) – ה"מקום" שבית המקדש תופס בחיינו הוא "מרום מראשון". פה, במקדש, ראו בני האדם את כסא הכבוד – את השראת השכינה בארץ… וגם בעת שבני ישראל השחיתו, התעיבו עלילותיהם, הרבה ניצוצות טהרה וקדושה נשארו בעמקי נשמתם, והניצוצות האלה נתלהבו והיו לאש מצרפת ומטהרת, והעם שב ועלה לקדושתו המקורית, והשפעת בית המקדש לא פסקה גם עם חורבנו.
חטאו בני ישראל, שאוֹל חטאו, ובעוונותיהם חרב הבית. אולם השכינה, שהשרה המקדש בתוכם בשעת קיומו, לא זזה ממקומה, לא עזבה את העם העברי אף בלכתו בגולה (ע"פ מגילה כט, א). העם העברי בנה לשכינתו בכל ארצות פזוריו "מקדש מעט" – בית הכנסת. ו"בנין לשעה" זה המשיך את השפעתו של "בית עולמים" (המקדש, ע"פ סוכה ה, ב), ועשה את עמנו ל"עם עולם".
אבל יחד עם זה לא פסקו געגועיו העזים על בנין בית מקדשו, והם חיים בקרב לבבו זה אלפים שנה אחרי חורבנו. ולא לחינם עיני כל ישראל נשואות גם היום אל השריד היחידי של מחמד נפשנו, זה הכותל המערבי, ורואים בו את הפינה היחידה[*], שממנה לא זזה שכינת ישראל מארצה עד היום הזה (ע"פ שמות רבה ב, ב).
