ר' שמואל הורביץ, חסיד ברסלב ומצאצאי השל"ה הקדוש, היה מבאי הכותל הקבועים בשנות ה-20 של המאה ה-19. מהאוטוביוגרפיה שכתב בספרו "ימי שמואל", עולה הרושם שהכותל המערבי היה מקום מרכזי מאוד בעבודתו הרוחנית.
צום 'תשעה באב' הראשון שעשה ליד הכותל היה בשנת תרפ"ד, כאשר ט' באב חל בשבת והתענית נדחתה ליום א'. וכך תאר:
"כששקעה השמש והיה צאת הכוכבים, הפשטתי בגדי שבת ולבשתי בגדי חול באבלות וצער וייסורים, וטעמתי ממש טעם מר מאוד – לצאת מחִיוּת אלקות כזה, מאור כזה, משמחה וחדוה, שביום שבת קודש, ליום שהוא יום חושך ואפילה ועצֵבה ודאגה כזה, ממש מֵהֵפֶךְ אל הֵפֶךְ…
לִבִּי היה מלא מרירות וצער עד הנפש, ובפרט שזה הפעם הראשונה להיותי ביום ט' באב בירושלים עיר הקודש ואצל כותל המערבי, שעליהם כל הבכי והצער מכל ישראל בכל מקומותיהם. וּפֹה היה כל המלחמות והחורבן והכיבוש שנכבשה ירושלים ונחרבה, ובודאי היה הלב מתעורר יותר…
והלכתי לכותל המערבי, והיו כבר הרבה אנשים שבאו לבכות ולומר 'איכה' אצל הכותל המערבי (ואחדים באו עדיין לבושים בגדי שבת, ושם פשטו אותם), ואחר כך נִתְּוַספו עוד אנשים, עד שהכותל המערבי היה מלא מפה לפה, עד שלא היה מקום לצאת ולבוא. והתפללנו ערבית בקול נמוך ונבוך, ואחר כך אמרנו מגילת איכה בבכיה רבה והתעוררות רב ועצום מאוד, אשר אין לשער שבירת לבנו וצערנו עד הנפש. וכך ביליתי כמה שעות בבכיה, ואחר כך הלכתי חזרה לבית מדרשנו באבלות ואנינות על חורבן בית המקדש, ושכבתי על הארץ, וגם שמתי אבן למראשותי, והייתי לומד נביאים בספר ירמיהו המדבר מהחורבן, ומאוד הֵמַר לבי ובכיתי מהלימוד הזה עד קרוב לחצות הלילה".