ה"מן" היה מזון ניסי שאכלו בני ישראל במסעות המדבר כאשר יצאנו ממצרים. המן החל לרדת בט"ז באייר ב'תמ"ח (2448 לבריאת העולם), חודש ימים לאחר היציאה ממצרים, בעקבות תלונות בני ישראל על מחסור באוכל, וירד מידי יום – מלבד בשבתות – במשך 40 שנה, עד ליום בו ניגשו לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ ישראל (ראו יהושע ה, יב). היום האחרון שירד המן היה ט"ז בניסן ב'תפ"ח. למן היו תכונות פלאיות, והיה ניתן לטעום בו את כל סוגי המזון, וחז"ל מסרו שיחד עמו היו יורדים גם אבנים טובות ומרגליות.