נאמר על הקב"ה כי 'מתחילת ברייתו של עולם' נתעסק במטע תחילה (ויקרא רבה כה ג). אנו למדים מכך שאם ברצוננו לדבוק בדרכיו של הבורא עלינו לעסוק בנטיעה. אידיאל הנטיעה איננו ישראלי דווקא, זהו ערך אנושי כלל עולמי. אדם צריך לעסוק ביישובו של עולם, בנטיעה, וגם בתעשיה, בתיקון תשתיות, בבניה, בהסדרת יחסים חברתיים מתוקנים בין בני אדם, ובכל דבר שתורם לסידור נכון ונעים של החיים, להתפתחותם ושכלולם.
העיסוק בישוב העולם אינו רק לצורך פרנסה, שגם הוא ענין חשוב, אלא ערכו חשוב וקדוש מעבר לכך. פעמים רבות הרצון לישוב העולם בא מתוך חשק לעולם מסודר וטוב יותר. בכל תחום ומקצוע יש אנשים הפועלים מתוך תשוקה פנימית להיטיב את החיים.
גם חשק נטיעת האילנות הוא גילוי של הרצון להיטיב, כפי שתארו חז"ל את אותו זקן מופלג שהיה נוטע אילנות, ולשאלת קיסר רומי מדוע הוא טורח כל כך, הרי הוא זקן ועד שהעץ יצמח… השיב הזקן: 'אם לא אזכה אני לאכול מהם – יאכלו בני' (מדרש תנחומא, פרשת קדושים ח). החשק לנטוע וליישב את העולם הוא ביטוי לחשק הפנימי של האדם להיות טוב לכל (ע"פ "מגד ירחים" לרב קוק, חודש שבט).
בארץ ישראל הדברים מקבלים משנה תוקף: נטיעת אילנות באדמת המולדת, לא זו בלבד שיש לה ערך כללי של ישוב העולם, אלא יש בה גם מצוה מיוחדת של ישוב ארץ ישראל: "וכי תבואו אל הארץ – ונטעתם" (ויקרא כו, מב). מכיוון שתכליתנו כעם היא לשבת בארץ ישראל, עלינו לעסוק בישובה. בבואנו ליישב את הארץ עלינו לעסוק 'במטע תחילה' – בנטיעות דווקא. ומתוך כך נוכל להתרחב ולפתח את כל צרכי החיים, להפריח את השממה, לבנות ערים ומוסדות ותעשייה, ולייסד בארצנו מדינה שתביא ברכה לאנושות כולה.
נטיעת עצים היא השיא של ישוב הארץ, כי העץ מאריך ימים ומבטא את תוקף האחיזה שלנו בארץ – שלא כגידול ירקות ואף לא כבניית בית. לכן, הגם שיש חשיבות לכל מעשה ישובי, יש קודם כל לנטוע עצים, אח"כ לבנות בתים, ואח"כ לעבד שדות.
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות (מסכת ראש השנה פרק א משנה א). תאריך הלכתי זה קשור למצוות התורה התלויות באילנות שבארץ ישראל. לאחר הופעת התנועה הציונית והשיבה המעשית לציון, התפתח בתאריך זה מנהג יפה של נטיעת אילנות בארץ ישראל. והדברים מתחברים וקשורים זה בזה.
(מעובד ע"פ הרב שלמה אבינר, 'טל חרמון' לט"ו בשבט)