בט"ז בניסן מוקרב במקדש קורבן ציבור "עומר התנופה", שהינו מנחת שעורים שמביאים מראשית הקציר, למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח. מידת הנפח "עומר" מובאת לכהן והוא מניף אותה בידיו בעזרה לפני ה'. קורבן זה נקרא גם "מנחת ביכורים" על שם שמביאים אותו מהתבואה שביכרה.
קצירת ה"עומר" נעשית כבר בליל ט"ז בניסן, וההכנות אליה נעשות לפני החג. כך היה בבית שני – שלוחי בית דין היו יוצאים מערב יום טוב (י”ד בניסן), ועושים כריכות סביב התבואה בעודה מחוברת לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. זמן הקציר לכתחילה בט"ז בניסן בלילה אך אם קצרו ביום הקורבן כשר בדיעבד. קוצרים שלוש סאים (מידת נפח) של שעורה, בשלושה אנשים, בשלושה מגלים, לתוך שלוש קופות. לכתחילה יש לקצור תבואה לחה, אך גם יבשה כשרה. טקס הקציר היה נעשה בשמחה רבה וברושם גדול.
(להרחבה: משנה מסכת מנחות, פרק י).