בערב "שבת הגדול", ט' בניסן ה'תשכ"ט (1969), נלב"ע הצדיק הירושלמי "רבם של האסירים", הרב אריה לוין זצ"ל.
לאחר נפילת הכותל המערבי ביד הירדנים במהלך מלחמת העצמאות, ציפו יהודים רבים בגעגועים ובכליון עיניים לשחרורו של הכותל המערבי מידי הלגיון, אמנם בלט במיוחד רבי אריה לוין, שחש את הגעגוע באופן כל כך פיזי.
רבי אריה נולד ב-ו' בניסן ה'תרמ"ה (1885), עלה ארצה בשנת ה'תרס"ה (1905) והשתקע בירושלים. בכל שבת הקפיד רבי אריה להגיע אל רחבת הכותל המערבי, שהייתה אז סמטה צרה למרגלות הכותל. במהרה הפך רבי אריה לחלק בלתי נפרד מאותה סמטה צרה. רבים מפוקדי הכותל פנו אליו ותינו בפניו את צרותיהם, כאילו היה עצמו "כותל אנושי". רבי אריה היה מאיר פניו לכל אדם, מנחם, אומר מילה טובה, ומסייע לאחר השבת בצדקה ובמעשים טובים. שם, בכותל המערבי, נחשף ר' אריה לראשונה לסיפורם הנוגע ללב של מצורעי ירושלים היהודים, אשר אושפזו בבית החולים למצורעים בשכונת טלביה, ואיש לא בא לבקרם מאימת המחלה. ר' אריה קיבל על עצמו להיות להם לרב, והקפיד לבקרם יחד עם ילדיו.
בתקופת המנדט התפרסם הרב אריה בכינויו "רב האסירים", באשר כיהן כרב בית הכלא הבריטי במגרש הרוסים בירושלים (היום – מוזיאון אסירי המחתרות). מדי שבת היה צועד מביתו הצנוע ב"שערי חסד" אל הכלא כדי לקיים תפילות עם האסירים ולארח להם לחברה. עיניו הטובות של רבי אריה הילכו קסם על כולם, ואסירי המחתרות – דתיים ולא־דתיים – היו מתקבצים סביבו לתפילה ולשמיעת דברי עידוד. בתום ביקורו בבית הכלא היה רבי אריה ממשיך וצועד אל הכותל המערבי. היה זה "טיול" ארוך ורבי אריה כבר לא היה צעיר, ובכל זאת לא היתה שבת שבה וויתר על ביקורו בכותל, גם לא בימי שלג או שרב.
יחסו המיוחד של ר' אריה לכותל המערבי מתבטא יפה באמרתו המפורסמת: "אמרו חכמינו: 'גזירה על המת שישתכח מן הלב', ואכן הדמעות שאנו שופכים על אהובינו המתים הולכות ומתמעטות בחלוף הזמן. והנה על הכותל שופכים יהודים את דמעותיהם כמעט אלפיים שנה! סימן הוא כי הכותל אינו מת, כי אם דבר חי".
כשנפלה העיר העתיקה בידי הירדנים, והגישה לכותל נחסמה עבור יהודים, נשבר לבו של רבי אריה. לראשונה מאז הגיע לירושלים לא יכול היה לבקר במקום החשוב והיקר מכל. בכל שבת שעברה ללא הכותל הרגיש רבי אריה שהשבת איננה שלמה עבורו.
באביב תשכ"ז (1967), בעיצומה של "מלחמת ששת הימים", שמע רבי אריה את הבשורה לה חיכה עם כלל ישראל במשך תשע עשרה שנה: "הר הבית בידינו! הכותל המערבי שוחרר!". הוא מיהר אל העיר העתיקה דרך הסמטאות אותן הכיר מימים עברו, אך משהגיע סמוך לכותל, עצר אותו מחסום צבאי. "מצטערים", אמרו החיילים, "לא ניתן יהיה לגשת אל הכותל עד שוך הקרבות". רבי אריה לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא שב על עקבותיו וניסה להרגיע את רגשותיו הגואים, אך לא הצליח.
אז נזכר בידידו הטוב מימי המחתרות, מנחם בגין, שהיה עתה שר בממשלה. לראשונה בחייו החליט החלטה שהייתה לא אופיינית לו. "מעולם לא ביקשתי מהשר מנחם בגין בקשה הכרוכה בהטבה כלשהי לעצמי", אמר לתלמידו ומספר קורות חייו ר' שמחה רז, "אולם הפעם כלתה נפשי לפקוד את הכותל המערבי". הוא ביקש מר' שמחה רז לעשות עמו חסד ולהשיג עבורו מהשר בגין אישור כניסה מיוחד לכותל.
"ירדתי לתל אביב", מספר שמחה רז, "הגעתי לעיר בשעת לילה ושוטטתי ברחובות שהיו שרויים באפלה מסיבות ביטחוניות, עד שמצאתי את דירתו של בגין". מנחם בגין התפלא מאד כששמע את בקשתו של רבי אריה. הוא הבין שאם הפעיל רבי אריה "קשרים" וביקש "טובת הנאה" לעצמו כדי לראות את הכותל, הרי שהכותל באמת קרוב במיוחד ללבו. כבר למחרת היום הגיע ג'יפ צבאי ולקח את הרב בנסיעת "ספיישל" מביתו אל הכותל המערבי.
קשה לתאר את התרגשותו של רבי אריה, כשזכה להיות בין הראשונים שנגעו שוב באבנים הנכספות אחר כמעט שנות דור.
{תמונת ר' אריה לוין; בול עם דיוקן שלו}