באגרת לאחיו הרב חיים שווארץ מהִירְבּן בכ"ג באייר תקצ"ז תאר הרב יהוסף שווארץ מחיי היום יום בירושלים ומתפילות היהודים בבתי הכנסת ובכותל המערבי (בתרגום מגרמנית ע"י א. יערי, אגרות ארץ ישראל, ת"א תש"ג, אגרת נו עמ' 370):
"למלא חפצך, אחי האהוב, ארשום לך קצת דברים על מנהגי בית הכנסת בירושלים, במדה שהם שונים ממנהגי ארצות המערב: …בערב שבת מתפללים תפילת מנחה תחת כיפת השמים ליד הכותל המערבי (בקרוב אשלח לך רישום מדויק משריד־קדומים קדוש זה), ואחר כך מתפללין קבלת שבת בבית הכנסת… בתשעה באב עוטפים את כל ספרי התורה שבארון ואת כלי הקודש בבד שחור… שָׂם החזן אֵפר על ראשו, ואחריו עושים כך כל המתפללים, אחר כך קורא החזן קינה נוגעת עד הלב בשפת הארץ המדוברת, אין לתאר מה רב הרושם של קריאה זו בלשון המובנה גם לנשים וילדים. בכיות ויללות פולחות את אויר בית הכנסת וכל המתפללים מתמוגגים בדמעות. לאחר התפילה הולכים רבים אל הכותל המערבי ואומרים שם קינות…
בטרם אתאר לפניך בפרוטרוט, אחי היקר, את ירושלים העתיקה, סביבתה, הקברים הקדושים והבנינים הקדומים, אתאר לך כאן בקיצור את תנאי האקלים והכלכלה… עצירת הגשמים היא כאן מכה קשה… שמֵי הגשמים משמשים לשתיה, כי אין לנו כאן מעינות מים חיים (ובִּירָה אינה ידועה כלל), רק במקום אחד – במקום שהיה בו לפנים אחד משערי המקדש (=ליד ה'מחכמה', סמוך ל'שער השלשלת' שבכותל מערבי) – קבוע צינור שאליו מובאים מים לירושלים מתחת לאדמה ממעין רחוק מהעיר מהלך שתי שעות ומחצה, סמוך לקבר רחל ליד המצודה "בֻּרָק" , ומלבדו אין בירושלים לא מעין ולא באר… ואם תשאל: 'למה דוקא שונה ירושלים עיר האלוהים לרעה, ואין לה מעינות מים חיים?', הרי תמצא את התשובה לכך בעובדה זו: ירושלים נחרבה כמה פעמים, לצערנו, והעיר חזרה ונבנתה על החורבות, לפיכך קשה כאן להגיע עד מקורות־מים אפילו בחפירה עמוקה. ובענין זה עוד אודיעך דברים חשובים בשעה שאשלח לך ציור כותל המערבי והקברים הקדושים, כהבטחתי".