הרב אליהו פרדס, הרב הראשי הספרדי לירושלים נלב"ע בי"א בניסן תשל"ב (1972 לסה"נ). בקובץ תורני לזכרו "רבי אליהו פרדס זצ"ל" (עמ' יג-יד, ועמ' קפה-קפו), מובאים מדבריו על הכותל המערבי, שהוא "כתרה של ירושלים" ותפילה ותחנונים לידו מסוגלים לבטל גזירות קשות. הרב פרדס נהג לומר כי על ידי כיבוש ירושלים והכותל המערבי שריד בית מקדשנו, ממנו לא זזה השכינה, זכינו לחיבור של ירושלים החדשה עם קדושת ירושלים עתיקת הימים, ושמו של הקב"ה התגדל והתקדש לעיני העמים.
במאמר הפתיחה לספר הנ"ל, המחיש העורך י. גליס את יחסו המיוחד של הרב פרדס אל הכותל המערבי: "מאז תש"ח, בנפול ירושלים העתיקה בידי האויב, צרבה בו אש ועל פניו היתה פרושה תוגה והילת צפיה קדושה. כמיהתו לירושלים היתה כמיהה מסתורית. הוא היה נוהג לומר: 'תפילה ליד הכותל עשוייה לבטל גזרות קשות', והוא ראה בירושלים הקדושה את סוד קיומנו הלאומי ואת הבסיס לאחדות העם ולאהבת ישראל. בימי שביה [של העיר העתיקה] היה נוהג לעלות בכל שבוע להר ציון ולתלפיות להשקיף על פני ירושלים, ופסוקים ופירושים על קדושת ירושלים החלו שופעים מפיו כמעיין המתגבר. מלוויו חשו בצמרמורת המקיפה אותו: 'מתי נזכה ונראה פני הכותל, וידינו תגענה באבניו הקדושות!', ושפתותיו המשיכו דובבות תפילה. ואכן זכה לראות בשחרור ירושלים – בעקבות צה"ל הגיע אל הכותל… הוא פנה לחיילים וקרא: 'אין די בנשיקת אבני הכותל, לטפו חבקו וחננו את אבניו!'. וכך עמדה שורה של חיילים מתפללים בדביקות ליד אבני הכותל הקדוש. מי שראה את הגר"א פרדס זצוק"ל ניצב ליד הכותל המערבי נושא עיניו לשמים, מי ששמע את נאקת נפשו והביט בשפתיו הנעות כשדמעותיו מתערבות ברטט שפתיו המתפללות, ידע כי סנגורם של ישראל, מליץ יושר, עומד בתפילה למען העם, ונושא בלבו את מרי כוס היגונים והכאב של הקדושים והטהורים אשר נתנו נפשם לשחרור ירושלים והארץ… הרב נהג לכנות את הכותל בשם: 'כתרה של ירושלים דדהבא'. מן הכותל נוהג היה לשוב אט אט כשפניו אל מול פני הכותל – פני השכינה השורה בו – ומעולם לא כשהגב אל הכותל. מלוויו אשר חששו שמא ימעד, ביקשוהו לצעוד 'כמו כולם' כשגבו אל הכותל, אך הרב סרב: 'שלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתן ולא בחזירתן'. מאז שחרור ירושלים ערך ליד הכותל את יום התפילה הכללי לרגל שחרורה, והיה מקבל מידי שנה את העולים לרגל בשמחה ובמאור פנים, בברכה ובדברי תורה, כשהוא הולך לפניהם וספר תורה צמוד ללבו בדבקות ובקדושה". "בימי הפרעות בירושלים, כאשר השליך נפשו מנגד והיה בא בסכנת נפשות ממש לעיר העתיקה לקיים מצוות תלמוד תורה ולמנוע ביטול תורה מילדי ישראל… היה גם מבין המתפללים הוותיקים שלא נמנעו מלבקר באותם ימים טרופים בכותל המערבי לתפילה ולהפגנת נוכחות, ואהבת ישראל אל מקום קודשו".