באחת השנים בימי בית שני, מיום ח' בניסן ועד סוף ימי הפסח, הושב "עצרת" (=חג שבועות) על דינו ותקנתו, לאחר ויכוח נוקב בין חכמי ישראל לבין הבייתוסין ביחס לתאריך בו צריך לחול החג. הבייתוסין, שכפרו בתורה שבעל־פה, טענו שמכיון שכתוב בתורה לספור שבעה שבועות "ממחרת השבת" ואז לקיים את העצרת, לכן תמיד יחול החג ביום א' שאחרי השבת השביעית משבת שחלה בפסח. ואילו חכמי ישראל קיבלו במסורת מהר סיני שגם יום־טוב של פסח נקרא "שבת" וכוונת התורה שנתחיל לספור מיום א' של חול המועד, שהוא ממחרת יום־טוב ראשון של פסח. כמה מחכמי ישראל הביאו נימוקים מכריעים לביסוס המסורת וכשניצחו בויכוח קבעו לציון האירוע שלא להספיד בימים אלו (ע"פ מגילת תענית ועוד).