"נערכתי לקראת בואן של הרפורמיות וחזיתי שיהיו לי קשיים. בבואן, הוזהרו לשמור על קדושת המקום ושלא תפתחנה בשיר. הן החלו – בקבוצה גדולה מן הרגיל – בתפילה חרישית ללא פוצה פה ומצפצף (מצד המתפללות בכותל סביב). אך כעבור כמה דקות החלו לפזם בשיר לקול מחאת מתפללות. לאחר שהגבירו את שירתן ולאחר אזהרה נוספת, הוריתי לדחפן החוצה. אז, לפי אות מוסכם מראש, התישבו כולן בבת אחת תוך שלוב זרועות, ושרו בקולי קולות – לשמחתם של אנשי תקשורת רבים ומגוונים, שקדמו לבואן של הנשים הנ"ל.
שלחתי נשים שהתחננו אליהן להפסיק, וללא הועיל. אי לזאת הוריתי לגרור אותן אחת אחת, תוך העמדת סדרנים בכניסה למנוע חזרת המגורשות לשטח. זה היה מחזה מעציב, אך לא היתה לי כל ברירה. הגבתי גם בטלביזיה והוכחתי שהחלטת ביתהמשפט העליון ב'צו הביניים' הוא לצדנו. דיווחתי על כך למנכ"ל בעלפה ובכתב, תוך כדי דרישה לשקול אי כניסתן לכותל להבא. נודע לי שהמנכ"ל הגיב בחיוב, ולאחר מכן קבלתי העתק מכתבו למחלקת הבגצי"ם ובו צורף הדו"ח שלי.
ביום ה' [למחרת ר"ח] התקשורת חגגה, מי בדיווח מאוזן ונכון ומי בחד צדדיות, כרגיל. מענין שהעתונות שקוראת לעצמה 'חרדית' לא דיווחה כלל ועיקר. כנראה שאינה מעונינת להראות ששומרים על קדושת הכותל אפילו במצבים קשים. אכן, זהו דורו של משיח: 'האמת תהיה נעדרת'. מילא". [יומן הרב גץ]
{יש תצלומי המכתבים}
ר"ח מנחםאב תשמ"ט –
