בתחילת חול־המועד פסח תר"פ (4.4.1920), במסגרת "חגיגות נבי מוסא" התסיסו את קהל החוגגים בנאומי שטנה עארף אל־עארף והצעיר אמין אל־חוסייני, לימים 'המופתי הגדול'. כתוצאה מכך, יצא המון ערבי מוסת, מהמסגד שבמדבר יהודה כ-20 קילומטר מירושלים, לעבר בתי היהודים בירושלים העתיקה, בצעקות "אדבח אל-יהוד" (לשחוט את היהודים), ו"א-דאולה מענא" ("הממשלה אִתנו"). בשעות הבוקר התקהלו למעלה מ-60 אלף ערבים, מוסלמים ונוצרים, ברחבת עיריית ירושלים, הניפו כרזות ודגלים ואת תמונת המלך פייסל. נכבדים ערבים נשאו נאומים בגנות הציונות, ואף ראש העיר, מוסא כאט'ם אל־חוסייני, נאם מעל מרפסת העירייה והשביע את ההמונים לשפוך דמם למען פלסטין. ההמון חזר על הסיסמה: "נשרוב דם אל-יהוד!" ("נשתה את דם היהודים"). בכל הזמן הזה השתוללו בריונים ערבים ברובע היהודי, הכו עוברי אורח, פרצו ובזזו חנויות של יהודים, אליהם הצטרפו מפגינים מהעירייה והסתערו על עוברי אורח יהודים, באלות, בסכינים ובאבנים. השוטרים הערבים ממשטרת העיר העתיקה לא עזרו ואף רבים מהם הצטרפו לפורעים.
ארגון ה"הגנה" היהודי שלח חוליות מצוידות באלות עץ ומתכת אל העיר העתיקה, אך חיילים בריטים חסמו בפניהם את הדרך. לבסוף הצליחה ה"הגנה" לפנות כ-300 יהודים שהתגוררו בעיר העתיקה אל מחוץ לרובע היהודי. בפרעות נהרגו שבעה יהודים תושבי העיר העתיקה ולמעלה ממאתיים נפצעו, נשים נאנסו על ידי הפורעים, רכוש רב נבזז ובתי כנסת נשרפו. המהומות שככו רק כעבור ארבעה ימים, ובעקבותיהן נאסרו על ידי הבריטים דווקא זאב ז'בוטינסקי ולוחמי ה"הגנה", לאחר שהואשמו בכך שהם שגרמו למהומות. העצורים נידונו למאסר בכלא עכו, אך הוענקה להם חנינה לאחר 3 חודשי מאסר.
ההיסטוריון יוסף קלוזנר כתב באותם ימים בעיתון הארץ: "בין ההרוגים והנפצעים יש יהודים מכל העדות, מכל המעמדות, מכל המפלגות: ספרדים ואשכנזים, תימנים ופרסים, פועלים וסוחרים, רבנים אדוקים ומשכילים חופשיים. האויב לא הבדיל ביניהם. נחדל נא אפוא להבדיל בינינו לבין עצמנו. נתאחד על ידי הצרה הגדולה… ואז ישיג האויב ההפך ממה שביקש".