ט"ו בשבט נזכר במשנה כראש השנה לאילנות (ראש השנה פרק א, משנה א), כלומר – תאריך הקשור למצוות התלויות בארץ, כגון: תרומות ומעשרות.
אדם מישראל מצווה לתת חלק לכהנים, ללויים ולעניים, מהיבול החקלאי שמתברך בו. נתינה זו צריכה להיות מידי שנה בשנה מיבול אותה שנה, ואי אפשר להפריש תרומות ומעשרות מיבול שנה זו על שנה אחרת. לפיכך צריך להיות יום מסויים שמחלק בין יבולי השנים ומשמש התחלה לשנה החדשה. לגבי פירות האילן נקבע שהתאריך הוא ט"ו בשבט, ולכן אין מעשרין מפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על פירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט (לגבי מעשר ירקות וכן לגבי מעשר בהמה מהוולדות נקבעו תאריכים אחרים). אם כן, ט"ו בשבט הוא במקורו תאריך הלכתי שקבעו חז"ל לצורך קיום המצוה החברתית החשובה של תרומות ומעשרות, שעניינה נתינת חלק מיבולנו לאחרים שאין להם משלהם. ומצווה זו מתקיימת רק ביבול שגדל בארץ ישראל.
בדורות שלאחר מכן, לפני כארבע מאות וחמישים שנה, החלו נוהגים בקהילות ישראל להרבות באכילת פירות בט"ו בשבט משום חיבת ארץ ישראל ושבח פירותיה. עם התקדמות תהליך שיבת ציון ובנין הארץ בדורות האחרונים החל להתפשט מנהג יפה של נטיעות עצים בט"ו בשבט. זהו אמנם מנהג חדש, אך בעל ערך רב, מפני שנטיעת אילנות בארץ מבטאת את ההתעוררות החדשה לתחיה לאומית ולישוב הארץ בימינו.
(ע"פ הרב שלמה אבינר בספרו 'טל חרמון', לט"ו בשבט)