רבי שמעון יאיר חיים בָּכָרָך

ספרו 'מקור חיים', סימן צד סעיף א [1] לשון חז"ל שם: "נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד, אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: מאי קראה? 'כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות' (שיר השירים ד, ד) - תל שכל פיות פונים בו". [2] שהרי "תל" פירושו מקום חרב ושמם כעיר הנדחת, כלשון התורה בדברים יג, יז: "וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד", וביהושע ח, כח: "וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם שְׁמָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה". וכן בלשון חז"ל (ויקרא רבה יט, ב): "הן יכולין להחריב את העולם כולו ולעשות אותו תל". וכיצד יתכן לכנות כך את בית המקדש, מקום תפארתנו ובית חיינו? [3] מקום המקדש שמם וחרב אך הכותל המערבי נשאר שריד אחרון מבית המקדש ועומד על תילו לעולם, עד שיבנה המקדש השלישי במקומו ו"גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן" (חגי ב, ט). ועד אז מקום השראת השכינה בזמן הגלות נקבע מאחר כותלנו, ראו בדברי רבנו הרוקח, ובדברי הירושלמי המובאים בהערה שם. וכן נראה שלדעת ה'חוות יאיר' עיקר דרשת חז"ל מכוּוֵנת לזמן שלאחר חורבן המקדש, ובכך גם מיישב מדוע נפסקה הלכה זו בשולחן ערוך שדרכו לעסוק רק בהלכות הנוהגות בזמן הזה.