רבי יהונתן אייבשיץ

רבי יהונתן ב"ר נתן נטע אֶיְיבֶּשִיץ

נולד בשנת ת"נ – נלב"ע כ"א באלול תקכ"ד

המקורות: יערות דבש, חלק א דרוש ד, ד"ה והטעם; תפארת יהונתן, בראשית ב, ד; אהבת יהונתן על הפטרת דברים, ישעיה א, ח

נאמר בקרא (איכה ב, ג): "הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ", ומה היא זו? אבל כבר אמרו, שלא זזה שכינה ממקומה עד שעושה רושם, הרצון (=כלומר), כי מכל מקום קצת השרה שכינתו במקומו, וכמו שאמרו (מגילה כח, א; ועיין רבנו בחיי ויקרא כו, לא; פרי עץ חיים, שער העמידה פרק יט): אף על פי ששוממים קדושתן עליהן, כי מכל מקום השכינה נשארה והיא בכותל מערבי, כי שם יתד נאמן ושריד שתשרה שָׁם השכינה^[1], כדדרשינן (ע"פ שמות רבה ב, ב; ועוד): "'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ' – זה כותל מערבי שלא זזה שכינה ממנו".

וכבר נודע^[2] כי "אחור וקדם" פירושו: קדם – מזרח, אחור – מערב, וזהו כוונת הקרא, כי ימין ה' שהוא חסדו והשפעתו נצב אחור, הינו למערב, כי סלק שכינתו מכל הבית, אבל השיבו על מערבי ושם עדיין קדושת כבודו. וזהו "אם תשכח לירושלים" – להיותך חושב כי כבר חלף קדושתו מבלי שיור, בעוונותינו הרבים, והרי הוא כמת נשכח מלב, "תשכח ימיני" – כי ימינו עומד במערב, ובזה אי אפשר לשכוח, כי עדיין רוח קדשו שם.

וזהו מאמר הגמרא (ראה גיטין לו, ב): "עדיין חביבותא גבן, דכתיב (שיר השירים א, יב): '[עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ] נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ', ולא כתיב הסריח". והוא דנודע ד"סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן" (תהלים יב, ט), תכף בסילוק הקדושה תנוח הטומאה, ולכך במות ישראלי ונסתלק קדושתו – יטמא… אבל מאחר שברוב חסדו עדיין יש לו חביבות עלינו, ולא סילק לגמרי רק (=אלא) שורה על כותל הנזכר לעיל, אין מקום לטומאה לחול להדיא, ולכך לא כתיב "הסריח"… אצל חורבן בית המקדש;

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד). הנה חז"ל אמרו (בראשית רבה יב, טו): בתחילה ברא הקב"ה את העולם במידת הדין (-עולם התוהו, עולם הקדמון), וראה כי אין העולם מתקיים בראו בשיתוף מידת הרחמים (-עולם התיקון, עולם הזה), והיינו כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט, ב) שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו… 
לכך נאמר (בראשית א, א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים [אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ]", ואז היה ה'שמים' קודם ל'ארץ', אבל כאשר נחרבו^[3], והוא כמו מיתה באדם, שנשאר בגוף האדם לאחר שנרקב עצם אחד, אשר ממנו הוא נעשה לגוף חדש לתחיית המתים, כן נשאר רושם מ'עולם התוהו', והוא אבן שתיה, שממנו הושתת 'עולם התיקון', כדאיתא במדרש (סוכה מט, א): "בראשית" – ברא שיתין. וכן בחורבן בית המקדש, דומיא ד'עולם התוהו', נשתייר קצת כותל המערבי וממנו יתייסד הבית האחרון. ובזה העולם התיקון קדמה הארץ לשמים, לכך נאמר כאן "ארץ ושמים", כי אבן שתיה קודם, וממנו הושתת הכל;