רבי משה אלשיך הקדוש

רבי משה אלשיך – האלשיך הקדוש   
נולד סביבות רס"ז-ר"פ – נלב"ע בי"ג בניסן ש"ס (או שנ"ד)

לקט נבחר מספרו 'תורת משה' – דרשות ופירושים על התנ"ך מהמהר"ם אלשיך

להשלמה ולמראה מקומות נוספים ראו נספח ב המצורף.

"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל… וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתו. וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל" (ויקרא כה, כה-ל). רמז לנו ענין הגלויות, ואמר כִּמְדַבֵּר עם עמו אשר בירושלים ויהודה, ויאמר: "כי ימוך אחיך" מן המצוות… "ויצא ביובל", שיֵצא מטומאת אשמותיו, והוא עניין חבלי משיח להשיבם, ואז בודאי "ושב לאחוזתו".

ושמא תאמר: ואיזה משכון יהיה לנו להיות בטוחים על הגאולה ההיא? הלא הוא כי הנה "איש" זה הקב"ה, "כי ימכור בית מושב" הוא בית המקדש^[1], כי תמיד הוא לו ל"מושב" גם אחר המכירה למלכויות, כי לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב). וגם כי מכר את הבית לא יבצר מהיות לפניו "עיר חומה"… ובזה אנו בטוחים כי "אם לא יגאל עד מלאת לו" הוא עת קץ, אז "וקם הבית אשר לו חומה" לפניו יתברך וכו' "לצמיתות", והוא המשכון, כי ודאי לא יניח ביתו אשר אהב.

"כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ…" (דברים ז, א. בהקדמה שלישית): מחכמי האמת, כי כל דבר קדושה בנוסעה ממקום המיוחד לה אל מקום זולתה, לא בהחלט תוסר מן המקום אשר היתה שמה, כי על כן גם בנסוע השכינה על ידי החורבן, כמו שאמרו ז"ל (איכה רבתי א אות לג) על פסוק "וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ" (איכה א, ו), עם כל זה לא זזה מציאות שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב)…

ועל דרך זה, בנפשות עם בני ישראל, כי בבא כל ישראל, רוח ונפש ונשמה, אל גוִיות ישראל למטה, לא יתעקרו משם לגמרי כי אם שורש כל אחד מהנה נשאר במקומו, דבק בשורשו תחת כנפי השכינה כנודע. ועל כן, בבא כל איש ישראל מחוצה לארץ, לארץ, יתייחס לבא ומתקרב אל שורשו, כי שם הוא עם השכינה, כי על כן "וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ" (תהלים פז, ה), וכמאמרנו על פסוק (בראשית יב, א): "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ כו'", שהוא לך והדבק לך, שהוא אל עצמך ושורשך, שהוא בארץ העליונה שכנגד ארץ ישראל למטה, המקושרת בה כנודע.

"זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ. צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו יב, ה-ו, בד"ה או יאמר). יאמר, "זמרו ה' כי גאות עשה", כי לא פעל על ידי אמצעיים שפלים… כי אם גאות שלו מאליו עשה הכל. וזה אינו חידוש, כי "מודעת זאת בכל הארץ", אך מה שאני אומר הוא דבר בלתי נודע לכל, והוא: "צהלי ורני וכו'".

והוא [בהקדים] במה שידענו (שמות רבה ב, ב) כי גם אחר החורבן לא זזה שכינה מכותל מערבי, וגם ציון נקראת (תהלים פז, ג): "עִיר הָאֱלֹהִים" גם אחר החורבן, והוא הנודע כי כל מקום שהוקבעה בו שכינה, גם בהסתלקה אין המקום משולל ממנה לגמרי, כי אם נשאר שם בחינת מציאותה… אמר כמדבר אל השכינה שנשארה מאז יושבת בה: "צהלי ורני", את "יושבת ציון", היא שכינה, "כי" הנה עתה "גדול בקרבך", הוא שם ההוי־ה במלואו, הנקרא 'גדול' כמדובר בקודם (=בפירושו לעיל), הוא שורה בקרבך כהיכל אליו, ובאמצעותך הוא "קדוש ישראל", קדוש שלהם, שוכן בקרבם. כי הוא בקרבך ואת בישראל, נמצא כי הוא באמצעותך, שהוא בקרבך, שוכן בישראל.

"שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם. וַה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וַה' מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר קָדְשִׁי וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ וְזָרִים לֹא יַעַבְרוּ בָהּ עוֹד" (יואל ד, טו-יז).

אם יאמר איש: הלא יעזרו את האומות כוכבי מזלם העולים הם למעלה, או שריהם של מעלה, או אולי עונות ישראל אשר עשו באורך הגלות מהחורבן והלאה, שיהיו כמתייאשים מן הגאולה חלילה. לזה אמר: מענין כוכבי מזלות הגוים – משום־הכי אין פחד, כי אחר ש"שמש וירח קדרו" כאמור למעלה, השמש יהפך לחשך והירח לדם שהם הגדולים, כל שכן שה"כוכבים אספו נגהם" ויוסר כחם מלהאיר שפע במושפעים מהם.      
וגם מענין שריהם שבשמים – גם כן אין פחד, כי הנה "וה' מציון", אשר הוא שוכן בה, "ישאג" על תורה שמציון תצא, שהיא עגומה על ידי הגוים ההם בגלות, ו"מירושלים", אשר בה בית המקדש, שלא זזה שכינה מכותל מערבי, משם "יתן קולו" על אשר החריבוהו גוים, ועל ידי כן "ורעשו שמים" אשר שם שרי האומות, ואחריהם גוייהם אשר בארץ, וזהו שמים וארץ כי הרעשת שריהם תעשה רושם ותשות כח באומותם… "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", שלא הפסקתי מלכנות שם אלקותי עליכם מהחורבן והלאה, במה שאני "שוכן בציון" עודנו "הר קדשי", שהוא אחר החורבן שנעשה הר.

ושמא תאמרו: אם ה' שוכן בציון ובירושלים, למה זרים נכנסים שם ואינך מקפיד? לזה אמר: "והיתה ירושלים קדש", ואז כאשר תהיה קדש, מאז "וזרים לא יעברו בה עוד", מה שאין כן עתה, כי באו בה זרים בזמן החורבן וחללוה, ואין קדושה זולת בנקודת מושב השכינה בלבד.

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר" (עמוס ח, ט)… אם יצוייר יבא (=ישקע) השמש בחצי היום, לא תהיה שקיעתו מתחת לארץ, כי אם למעלה מהרקיע, ותשאר הארץ משוללת שמש, אך עדיין יהיה אור בעולם גם שלא יהיה בו שמש, כי גבול חשך הלילה עדיין לא הגיע…

ויהיה הנמשל: כי שמש המאיר לעולם היא שכינה לעם ישראל, וידוע שכל עוד ששכינה עמנו אין רעה שולטת בהם, כמאמרם ז"ל באיכה רבתי (פתיחתא כד)… וזהו "והבאתי השמש בצהרים", שבעיקר הצלחתם יביא השמש, [כלומר] שיסלק שכינתו מעל הארץ, ועדיין יהיה קצת אור, כי גם שעיקר שכינה נסתלקה לא יבצר מהשאר בחינת התפשטותה, כי זהו אשר לא זזה מכותל מערבי, באופן שמהראוי היה שגם אור מציאות ההתפשטות הנשאר ימנע צרות מישראל, אלא גודל העונות גורמים שיחשיך הוא ית' לישראל בצרות, עם היות "ביום אור", אשר לא נעדר מציאות ההתפשטות האמור.

"וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ ה'. זַמְּרוּ לַה' יֹשֵׁב צִיּוֹן וכו'" (תהלים ט, יא-יב). "כי לא עזבת דורשיך ה"" ביד מדת הדין, כך לא תעזוב אותם בגלות… – על זה תשיב רוח הקדש לבני הגלות בָּעדו יתברך ואומרת: הנה לכם בטחון גדול לבל תתייאשו בגלות, כי הנה "זמרו לה'" על היותו "יושב ציון" תמיד גם אחר החורבן, כענין "עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה" (תהלים פז, ג), כי לא זזה שכינה מכותל מערבי (זוהר ח"ב ד, ב), שהוא כמייחל אתכם לכשתגאלו שתשובו ותעלו אליו שמה.

"ה', שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים, יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת. יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ" (תהלים פרק קמו, ט-י). ענין ידוע מרבותינו ז"ל (עי' במדבר רבה כ, כב) שאלמלא היתה שכינה עמהם לא היו נגאלים… עוד יש לכם משכון גדול להיות בטוחים ליגאל… כי אפילו בכל דור ודור לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב), ואין זה רק (=אלא) למען יהיה לנו בטחון שיגאלנו ונשוב אל מקדש ה' כוננו ידיו, וממתין לנו שם בדור ודור עד נשוב במהרה בימינו. וזהו "אלקיך ציון לדור ודור", והוא מאמרנו על פסוק "עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה" (תהלים פז, ג)^[2]. על כן כל כך הוא ודאי, שראוי שמעתה תהללו את שם י-ה העומד ניצב לגאלכם לעתיד, כמאמרו יתברך "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ וכו'" (שמות יז, טז. ועיין ברש"י שם) וזהו אומרו "הללוי-ה".

"נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל, הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם, בָּרוּךְ אֱלֹהִים" (תהלים סח, לו). הנה ידענו כי עם היות שלא יִבַצר מהיות כי שכינה עלתה למעלה בעת החורבן, עם כל זה יש בחינה שלא זזה מכותל מערבי כנודע מרבותינו ז"ל (שמות רבה ב, ב).

[על כך] אמר כי ממלכות הארץ המשעבדים את ישראל, אל תחשבו כי אחר שעיקר שכינה עלתה, שְׁמה שנשארה בכותל מערבי אין ליירא ממנה, כי דעו כי "נורא אלקים" גם אשר הוא "ממקדשך" למטה, כי כל כך הוא נורא ש"א־ל ישראל הוא הנותן עוז" כו', שאלמלא חסד א־ל לא היה להם כח לסבול הגלות, כי גם שהעיקר למעלה, חלק הנשאר [בכותל המערבי] הוא מושפע מהעליון, וזהו "ברוך אלקים", כי הוא מושפע החלק הנשאר למטה מכחותיו יתברך העליונים. וזהו משמעות [המילה] "ברוך" ליודעיו^[3], שהוא מושפע וברוך מא־ל ישראל הנזכר.

"אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם. כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי" (שיר השירים ג, ב-ד). "אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות", הוא בקום מרדכי [היהודי] – שהוא חלק ממני, כנודע, כי כל נפשות ישראל אחת יחשבו וכל גויותיהם כאברי גוף אחד (ילקוט שמעוני קלז) – שקם אז בשוקים וברחוב העיר [היה] צועק צעקה גדולה ומרה. כי מרדכי יתייחס לכל הכללות, כי כל מעשיו כאילו עשינו אנחנו.

ועל כן אמר "אקומה", כאילו כולנו עשינו, "ואסובבה בעיר" כמדובר. וגם שתכף לא נושענו ו"בקשתיו ולא מצאתיו", הלא לא אִחָרְתַ הדבר ו"מצאוני השומרים וכו'"… הם תינוקות של בית רבן הנקראים 'נטורי קרתא' כמאמר רבי חייא (איכה רבה פתיחתא ב), וזהו השומרים הסובבים אז ומהלכים בעיר, כי מצאם בשוק, ואשאלה להם… "את שאהבה נפשי" הוא יתברך "ראיתם"…? ואז "כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי" ואושעה. ואז, בהחילו לימצֵא לי, "אחזתיו ולא ארפנו, עד שהבאתיו אל בית אמי" הוא כותל מערבי, ונבנה החדר הוא בית המקדש על תלו, ושרתה שם שכינה בעצם במקום שהיה שם בתחלה בימי אבותי, וזהו "אל חדר הורתי". (עיין עוד בדבריו הארוכים שם).

"בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (שיר השירים ח, יד). משיבים ישראל ואומרים: "ברח דודי כו'", לומר, הנה ידעתי כי לבך שלם עמי, ולא נטשתני גם עודני בגלות בחוץ לארץ, והדין עמך שתיחל עד שובי עדך, אמנם הנני נוטשת צרתי ודואגת על כבוד שכינתך, כי כביכול היא עִמי – כמאמר ספר הזוהר (ח"ב פב, ב) על מראת יחזקאל "הָיֹה הָיָה דְבַר ה'" (יחזקאל א, ג), שהראה לו כל המרכבה בבבל למען הודיע את ישראל כי שכינה עמהם ולא יתייאשו מהגאולה – ואינו כבודה תהיה בחוץ לארץ.
על כן אומרת כנסת ישראל: "ברח לך דודי", כלומר ברח לך מחוץ לארץ מקום הגולה, ולך לך לעצמך במקום שלא חסרה שכינה משם, הוא בית המקדש שלא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב). גם הבחינה אשר אתנו (שמתגלה בהישרדות האומה בגלות) ברח לך, אל הבחינה שלא זזה משם. וזהו אומרו "לְךָ", כלומר ברח אל עצמך כי לא זזה כח שכינה משם.      
ושמא תאמר, איך תעזבני בבורחך ואספה בין הנכרים, הנה התיקון הוא "ודמה לך לצבי". והוא כי דרך הצבי שבמרוצת בריחתו הופך תמיד פניו לאחוריו נגד מקום נסיעתו, כן אתה בברחך דְמֵה לצבי שפניו כלפי מקום נסיעתו, ויהיה פני השגחתך תמיד אלינו אל מקום נסיעתך להשגיח בנו משם. או עשה דרך אחרת, שאם לא תדמה לצבי, שתמיד הופך פניו, דְמֵה לעופר האילים בחור שבהם קלי המרוצה מאד. וזהו "או לעופר האילים", שלא תאחר אחר ברחך מאתנו, כי אם תמהר לשוב אלינו לגאלנו.   
ואנה תלך בברחך? אל "הרי בשמים", בהר המוריה, שהריח נחוח אשר שם תמיד מריח. כי אדם הקריב שם, וכן נח, ואברהם עקד שם את יצחק בנו, ויעקב הקים שם מצבה, וישראל הקריבו שם כמה קרבנות והקטרות, שעדיין הריח לא נתבטל. ואם אין אנו כדאים, תריח בריח ניחוחם להשגיח בנו משם, ולא יהיה תואר גלות נאמר בך חלילה. כי נחנו מה לפני כסא כבודך שלמעננו תהיה בקרב הנכרים, רק ברח לך אל המקום בחר לו יה והר המוריה.

"וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ שִׁכַּח ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת, וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן" (איכה ב, ו). והנה על זה יחרד כל לב, למה עשה ה' ככה להשליט זדים ארורים בבית אשר שכן שמו בו. על כן אמר, דע כי ויחמס כגן וכו'. כלומר הנה שני דברים אומר לך: אחד, כי במה ששלחו יד לא היה בו כבר קדושה, כי מכסה קדושתו יתברך שהיתה מחופפת עליו סילקו ויגלה הבית ממנו. שנית, כי לא עזב הבית לגמרי כי עדיין שכינה בכותל מערבי (שמות רבה ב, ב), וכמו שאמרו ז"ל, כי על כן לא נגעו בה אויבים, כדאיתא באיכה רבתי (א, לא). עוד שלישית, והוא כי מעולם לא בטלו כל הנחמות טובות וישועות מהיות דרך שם, כי שם "שער השמים" (פרקי דרבי אליעזר, לה), ועל כן גם כל תפלותינו נוכח המקדש, כי משם כל תפלות עולות וכל השפע יורד לעולם.

ונבא אל הענין, והוא כי חילק מקומות הקדושה אל שלש הדרגות. בית קדש הקדשים – אשר שם ה', ולא היה נכנס שם זולת כהן גדול ביום הכיפורים. והעזרות – שבהן היו ישראל משתעשעים עם יוצרם במועדים. וציון – כי גם היא חביבה לפניו יתברך.

אמר על הראשון "ויחמס כגן שֻׂכּוֹ" (מלשון סוכה), הוא בית קדש הקדשים שהיה שם בעצם וראשונה, כשומר הפרדס שעושה לו סוכה בכרם, ואמר שגלה אותו ממכסה אור השכינה החופפת עליו. הוא הדבר הראשון שכתבנו, כי תחלת הכל סילק מעל הבית אור השכינה החופפת, באופן שלא השליט הוא יתברך את האויב בעוד אותה הקדושה היתה שם במקום שנגעוּ.     
ועל השנית, שגם לא הניח המקום משולל שכינה, במקום שלא נגעוּ, שהוא בכותל מערבי (איכה רבתי א, לא), אמר "כגן", שהוא מגולה מלמעלה אך לא מן הצדדין כי גדר לו סביב, כך מה שנתגלה (=סילוק שכינה) היה מלמעלה, אך לא מן הצד, כי לא זזה שכינה מכותל מערבי.    
ועל השלישית, כי גם ששלטו אויבים, להגן על ישראל לא יבצר מלהיות "כְּגַן רָוֶה" (עיין ישעיה נח, יא; ירמיה לא, יא), כי משם יצמיח ויפריח שפע לעולם הלז כי הוא שער השמים. כי על כן נצטוינו להתפלל דרך שם, כי שם צוה ה' את הברכה לקבל התפילות ולהצמיח ישועות. וזהו אומרו "כגן", כי גם שנתגלה מהשכינה, עודנו כגן הזה, שבהיותו מגולה מצמיח ומפריח… והוא הנודע כי כל השפע הבא לעולם לקיימו ולבסמו משם הוא… וכן ציון, לא תבצר קדושה ממנה, כי היא "עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה" (תהלים פז, ג), אלא ששכח ה' מציון שמחת מועד ושבת, ועל ידי צרת מקומות הקדש נאץ מלך וכהן ולא איבדם לגמרי.

"נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים. יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת" (איכה ה, ב-ג). הן אמת שנסתלקה שכינה מעל הארץ, אך לא לגמרי, כי לא זזה בחינת שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב). וזהו "אִמותינו" שהן ציון וירושלם המתייחסות לאִמותינו, שעל כן יקראו אותנו "בת ציון", "בת ירושלם", הן "כאלמנות" ולא אלמנות ממש, כי לא זזה שכינה מכותל מערבי. והוא מאמרנו על פסוק "עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה" (תהלים פז ג, הובא לעיל), באופן כי לא כמו זר יחשב שובך להשרות שכינתך, היא הבחינה הגדולה שנסתלקה, כיון שלא מאסת עירך.