רבי שלמה גורן, הרב הראשי לישראל
תרע"ח – כ"ד בחשוון תשנ"ה
המקורות: שו"ת תרומת הגורן חלק א סימן כב (מכתב לרב הכותל הרב גץ מכ"ח בתשרי תשמ"ב); שם סימן לז; מעלין בקודש ח, עמ' 163-165 (בתשובה לגבי צמחיית הכותל המערבי, שבט תשל"ה); 'בעוז ותעצומות', אוטוביוגרפיה של הרב שלמה גורן בעריכת אבי רט, הוצאת ידיעות ספרים תשע"ג, עמ' 50-51; עמ' 214-219; שם, עמ' 355 – מדברים שבע"פ; שם עמ' 275-280; עמ' 289-290 [כותרות נוספו על ידינו]; מנשר "דבר הרב הראשי לצה"ל" ביום שחרור העיר העתיקה כ"ח באייר תשכ"ז (ארכיון); במכתב הרב אל הראשל"צ והרב הראשי הרב מרדכי אליהו, א' בטבת תש"ן (ארכיון); ארכיון המדינה, שו"ת הרב הראשי גורן (1), מכתב לרב גץ מכ"ח באלול תשל"ט
בעלייתי לרגל להתפלל שחרית ומוסף בחול־המועד פסח שעבר ליד הכותל המערבי, היה זה בעת שנערכה שם ברכת כהנים המונית… לפענ"ד אין להשתמש ברמקול בתפילה בציבור ובמיוחד בברכת כהנים, משום שההלכה קובעת שהש"צ צריך להקרות לכהנים מלה מלה והם עונין שנאמר (ע"פ ספרי זוטא): "'אָמוֹר לָהֶם' (במדבר ו, כג) – עד שיאמר", כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק יד הלכה ג)… ומסתבר שאין בזה משום "אמור להם"… בנוסף לבעיה של ברכת כהנים, כבר נוכחנו לראות שהגאונים והראשונים מחמירים גם בחזרת הש"צ, שקולו ישמע על־ידי כל העונין אחריו אמן… וקריאת התורה, קריאת המגילה וכיוצ"ב, אין יוצאין על־ידי רמקול, משום שאינו שומע מפי הקורא.
לכן יש להמנע מלהשתמש ברמקול בתפילות שליד הכותל המערבי, שהוא בית האלקים ושער השמים, שהכל צריך להתנהל שם לפי כל השיטות המחוורות בהלכה, ולא לפי דעת יחיד, כפי שנראה מהירושלמי פסחים (פרק א הלכה ה) השואל: "וירושלים לא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בארבעה עשר הוא?!", ופירשוה בתוס' בפסחים (יד, א) בד"ה שתי: "כלומר סברא הוא לנהוג שם איסור כיון שמתקבצין שם אף ממקומות שנהגו בהן איסור", שמע מינה שבירושלים אין להקל בדברים שיש מחמירין בהם, מפני שמתקבצים אליה מכל העולם. הוא הדין בנידון דידן, יש להמנע ליד הכותל המערבי מלהשתמש ברמקול בתפילות ובברכת כהנים, כדי שלא להכנס למחלוקות של הפוסקים הראשונים והאחרונים, "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט);
נר תמיד של בית הכנסת יש בו קדושה יתירה וקדושתו מעין נרות התמיד במנורת בית המקדש, לכן מצוה להדליק בכל בית כנסת ומקום תפילה קבוע נר תמיד שידלק ביום ובלילה ולא יכבה…
להבות הגז על גג ה"אידרא רבה" שברחבת הכותל המערבי מהוות את נרות התמיד של הכותל המערבי, שמאז נפלה ירושלים בידי הירדנים כבה נר התמיד שהיה דולק יום ולילה ליד הכותל המערבי בעששית גדולה של שמן, ומסביבה נרות שמן נוספות שהיו נתונות בתוך ארון של זכוכית, וממוקם בפינה הדרומית של רחבת הכותל המערבי עד שנת תש"ח. כעת החזרנו העטרה ליושנה, הדלקנו שש להבות התמיד באש חיה על גג ישיבת ה"אידרא רבה" שברחבת הכותל המערבי, שיומם ולילה לא ישבותו.
להבות אלו נועדו להיות להבות זכרון לששת מיליוני הקדושים שניספו בשואה[1], ויכולות הן גם לשמש כנרות תמיד ולמלא את שני התפקידים גם יחד, כמו שמצינו בספר "ויען יצחק" (סימן ט) שדן בשאלה מעין זו אם אפשר לסמוך על נרות נשמה שמדליקין בבית הכנסת לצורך נר תמיד. להבות התמיד והזכרון יאירו את רחבת הכותל המערבי עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו;
א) מראהו החרב מחזק בנו כיסופי גאולה ורצון לבנות את בית המקדש.
ב) יש בהם קדושת 'בדק הבית' וחשש מעילה.
ג) עשבי הכותל שאלפי שנה לא גרמו להתפוררותו מסמלים לכל רואיו את חורבן בית מקדשנו וכן את תקוות בניינו בעתיד.
יש לשמור על עשבי הכותל המערבי[2] כדי לחזק אותנו בבניין בית המקדש, כי את חורבן הבית מצווים אנו לזכור ולהתאבל עליו, כמבואר במסכת סוכה (מא, א) מהמקרא (ירמיה ל, יז): "צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" – מכלל דבעיא דרישה, וכן מהמקרא (תהלים קלז, ה): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם" כמבואר במסכת בבא בתרא (ס, ב), וכבר הארכנו בנושא זה בספרנו 'תורת המועדים' (במאמר הליכות החורבן עמ' 475). ויש בזה משום עגמת נפש כשבאים לכותל המערבי ורואים אותו בשממותו, ואת העשבים שעלו בו. וכשם שחייבים לקרוע על החורבן מפני עגמת נפש, יש איפוא חובה להביא את הרואים את שריד בית מקדשנו לידי עגמת נפש כדי לחזק את כיסופי הגאולה שבנו[3].
בנוסף לנ"ל, הצמחייה הגדלה בין אבני הכותל המערבי שונה מעשבי בית הכנסת, כי יש עליה קדושת בדק הבית מן התורה, מכיוון שגדלה בין אבני הכותל, ויש בה מעילה אם יהנו ממנה; וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות מעילה (פרק ה הלכה ו), שהמקדיש שדה והוציאה עשבים – מועלין בהן. לכן, אם יעקרו את הצמחייה ויניחו אותה במקומה בין אבני הכותל, חיישינן לתקלה שמא יהנו מהם, וכפי שאמרו במסכת פסחים (כ, ב; לג, ב)…
יש להוסיף גם נימה נפשית לפתרון של השאלה הנ"ל [-אם מותר לתלוש עשבים למניעת התפוררות אבני הכותל]. מאז קרוב ליובל שנים אני זוכר את הכותל המערבי עם הצמחייה שלו. הוא חרוט ברוחו של כל אדם בעולם, כמו שהוא עם העשבים הגדלים בו, המסמלים לכל רואיו את חורבן הבית והכמיהה והכיסופין לגאולה ולבניינו העתיד של בית מקדשנו. לכן אין לשנות בו מאומה, ואם הכותל לא התפורר קרוב לאלפיים שנה בעטיה של הצמחייה, הוא לא יתפורר גם הלאה, כמו שהארון נושא את נושאיו (ילקוט שמעוני שמואל-ב, פרק ה רמז קמב; וכיוצ"ב סוטה לה, א).
לכן יש להשאיר את הצמחייה הגדלה על הכותל המערבי זכר לחורבן וסימן לגאולה, עד שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונוכל לפאר ולרומם את בית קדשנו וחצר אלקינו, הר הבית וחומותיו ומגדליו מסביבו;
[הפגישה הראשונה עם הכותל המערבי]
הדבר הראשון שאבא עשה בהגיעו לירושלים, עוד לפני שהתחיל לדאוג לדירה ולשאר הדברים, היה לקחת אותי ואת אחי הגדול לכותל המערבי. היתה זו הפעם הראשונה בחיי שהגענו לכותל המערבי, בקיץ תרפ"ח (בגיל 11 שנים). הלכנו לכותל המערבי דרך השוק. במקום לפנות לסימטה המובילה לכותל, המשכתי ישר והגעתי לשער השלשלת ולהר הבית. הרגשתי שם ממש כאילו השכינה שורה עלי, וכאילו ראיתי מלאכים פורחים באוויר. מאז אני חש קשר מיוחד, עמוק וחזק, להר הבית.
ההליכה לכותל – עם כל הסימטאות והיהודים הרבים שגרו שם, יהודים חרדים זקנים וצעירים – השפיעה עלי מאוד. לא הייתי רגיל למראות הללו.
הגענו לכותל, והרגשתי כאילו רוח אחרת חדרה אל לבי. בכפר ('כפר חסידים'), הרי לא רציתי ללמוד, ואולי אף הייתי המנהיג של כל החבר'ה הצעירים שקראנו להם "הבריונים". התעסקתי עם כל דבר – רק לא עם לימוד, וודאי שלא לימוד תורה. בכותל, הרגשתי פתאום כאילו מן השמים נחה עלי איזו רוח שונה.
חזרנו מן הכותל והרגשתי שאני ילד אחר לגמרי, לא אותו הילד שהיה בכפר;
[ההשתוקקות להגיע לכותל המערבי בתום מלחמת השחרור – תש"ט]
במסגרת המבצע של 'ליקוט העצמות' [לאחר 'הסכם שביתת הנשק' עם הלגיון הירדני]… בקשתי [מקצין הלגיון וקצין המודיעין שליוו אותי עם עוד שני קצינים] שיאפשרו לי לערוך תפילה ליד הכותל המערבי, כיון שבדרך ליריחו נעבור לא רחוק מהכותל המערבי ומהעיר העתיקה [שנותרה בשליטה ירדנית]. לפי הסכם שביתת הנשק, היה על הירדנים לאפשר גישה חופשית לתפילה בכותל המערבי, בהתאם לוועדת הכותל לפני מלחמת העולם השניה. הם סירבו לעשות זאת ואמרו שייתנו לי תשובה סופית למחרת… תמיד התגעגעתי לתפילה ליד הכותל. עוד לפני הקמת המדינה ומלחמת השחרור, נהגתי להתפלל שם בכל שבת ובכל ערב ראש חודש. זה היה פשוט חסר לי. היתה לי מעין תשוקה בלב, מעין כיסופים פנימיים להגיע לכותל…
קיבלתי תשובה מהירדנים שהם מוכנים לעשות איתנו עסקה כדי שאוכל להגיע להתפלל בכותל המערבי – הם אמרו שיש להם שישה שיח'ים שמעוניינים מאוד להתפלל על הר ציון, במקום שבו האמינו שנמצא קבר דוד… ובתמורה לכך הם יאפשרו לי להגיע לכותל המערבי. קבענו גם יום לביצוע העסקה הזאת. אני אערוך תפילה בכותל במשך שעה שלמה, וכך יעשו השיח'ים בהר ציון, וכך נשיג הישג רוחני כל שהוא. לצערי הגדול, ביום שלפני ביצוע העסקה הזאת, ערך צה"ל פעולת תגמול קשה מאוד נגד הלגיון. בפעולה נהרגו הרבה מאוד צנחנים, ונהרגו בה גם הרבה ערבים. לאחר שזה קרה הדיעו לי הירדנים… הכל בטל ומבוטל, אני לא יכול להגיע לכותל, והם לא יגיעו לקבר דוד על הר ציון.
[נסיון הגעה בחשאי לכותל תחת שלטון ירדני – בערך תשי"ט]
במשך תשע־עשרה השנים שהיינו מנותקים מהכותל המערבי, עשיתי מאמצים רבים להגיע לכותל. רציתי לפחות שבליל תשעה באב אוכל להגיד קינות ליד הכותל, על אף שהגבול עבר בינינוּ לבין העיר העתיקה. יצרתי קשר עם שלושה מפקדי פלוגות של הצנחנים שהיו ידידים שלי… אמרתי להם שאני מאוד מעוניין להגיע בליל תשעה באב של אותה השנה לרחבת הכותל כדי להתפלל שם, ושאלתי אותם אם יהיו מוכנים להתלוות אלי. העניין מצא חן בעיניהם, זו היתה בעבורם הרפתקה מעניינת ומושכת מאוד. הם הסכימו כיוון שהכירו היטב את השטח… היו להם מפות המוקשים, והם הכירו את השבילים שדרכם אפשר לעבור לצד השני. הם אמרו לי: "נעביר אותך בשבילים בטוחים, כדי שלא תיסתכן במיקוש, וכך נוכל לעבור ולהגיע לעיר העתיקה". הם הסתייעו בקציני מודיעין שידעו מה מתרחש בעיר העתיקה עצמה.
החלטנו להגיע לשם מחופשים כערבים. תכננו שנגיע לרחבת הכותל למשך כמה דקות, נקרא לפחות פרק אחד במגילת איכה, נתפלל תפילה קצרה ונחזור… התוכנית היתה שנגיע לכותל המערבי בין שתים־עשרה לאחת בלילה ונחזור מיד, כך שבשעה שתיים כבר היינו אמורים להיות בחזרה, לפני אור ראשון.
הכל היה מוכן לפעולה. התכוננתי מתוך חרדת קודש לראות במו עיני את הכותל המערבי. עד אז, לא חלף ולוּ תשעה באב אחד שלא התפללתי בו מנחה במקום שממנו אפשר לראות את הר הבית… מעולם לא התייאשתי מלהגיע לכותל המערבי, זה היה ממאוויי חיי. אלא שלצערי חשתי וראיתי כי מן השמים מונעים זאת מאיתנו. באותו שבוע שחל בו תשעה באב, בתחילת השבוע, עברו שני קצינים של הצנחנים את הגבול בערבה לכיוון פטרה, הם נתפסו על ידי הירדנים… המעשה הזה העלה את חמת הרמטכ"ל… בעקבות המקרה, הוציא הרמטכ"ל פקודות חמורות ביותר נגד מעבר הגבול ללא רשות… [אז] הודיעו לי שלושת מפקדי הפלוגות של הצנחנים, שהם מבטלים את כל התכנית. הם לא רוצים להסתכן, ומקבלים עליהם את משמעת הצבא.
האמת ניתנת להאמר, שהייתי מוכן אפילו ללכת לבית הסוהר בתנאי שאזכה לראות את הכותל המערבי, לפחות בליל תשעה באב, ולומר קינות ליד הכותל. מבחינה ביטחונית וצבאית הכל היה כשורה… חשבנו להיכנס דרך שער האשפות, ישירות לכותל, ולהתפלל שם. אם חס וחלילה היינו נתפסים, זה היה עלול להיגמר במאסר, במקרה הטוב, או בכך שיהרגו אותנו, במקרה הרע. האחריות היתה יותר מידי כבדה. אמנם הייתי מוכן לעשות הכל כדי להגיע, אבל לאחר שהם (-מפקדי הצנחנים) ביטלו, נאלצתי להרים ידיים ולבטל את כל התכנית. נשארתי עם חור בלב ועם תקווה ושאיפה לעתיד[4];
במלחמת ששת הימים ראינו נפלאות ה' בשחרור עיר האלוקים ומקום מקדשנו ושריד תפארתנו, והתקדש שם שמים ושם ישראל לעיני העמים
במלחמת ששת הימים ראינו עין בעין את נסי ה' ונפלאותיו, כאשר שחררנו את עיר האלוקים ומקום מקדשנו ושריד תפארתנו… בהתקדש שם שמים ושם ישראל לעיני עמים רבים. היתה בזה משום אתחלתא של תהליך הגאולה, עד אשר נזכה לגאולה השלמה בימינו;
לגאולת העיר העתיקה, הכותל המערבי והר הבית, מידי לגיונות האוייב
חיילי ישראל, אהובי העם, עטורי הגבורה והניצחון, ה' עמכם גיבורי החיל.
מדבר אנוכי אליכם מרחבת הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם, זה היום קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.
חזון כל הדורות נתגשם לעינינו. עִיר הָאֱלוֹהִים (תהלים פז, ג), מקום המקדש, הר הבית והכותל המערבי – סמל הגאולה המשיחית של העם, נגאלו היום על ידיכם, גבורי צבא הגנה לישראל. קיימתם היום הזה את שבועת הדורות (תהלים קלז, ה): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי". ואכן, לא שכחנו אותך ירושלים עיר קדשנו ובית תפארתנו, וימינכם ימין ה' עשתה את החיל הזה.
לב מי לא ירנן ולא יצהל לשמע בשורת גאולה זו? מעתה פתוחים שערי ציון וירושלים העתיקה, ודרכי הכותל המערבי, לתפילת בניה – בוניה ומשחרריה בארץ, וליהודי כל התפוצות שיעלו ויבואו להפיל תחינה לאל בורא עולם.
השכינה שלא זזה מעולם מן הכותל המערבי (זוהר שמות ה ע"ב), הולכת כעת לפני צבאות ישראל בעמוד אש, להאיר לנו את דרך הניצחון, ומקיפה אותנו בענני כבוד קְבַל עם ועולם. אשרינו שזכינו לשעה עילאית זו, ונשגבה ביותר, בתולדות העם.
ולבני אומות העולם אנו מצהירים: נשמור ברגשי כבוד על כל המקומות הקדושים לבני כל האומות שוחרות שלום ואמונה, ושעריהם יהיו פתוחים לבני כל הדתות.
חיילים ובנים יקרים! על ידכם נתגלגלה הזכות הגדולה ביותר של העם, מתגשמת תפילת הדורות וחזון הנביאים (ע"פ ברכת 'רחם' לתשעה באב): "כִּי אַתָּה ה' בָאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ, כאמור (זכריה ב, ט) 'וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ'. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְנַחֵם צִיּוֹן וּבּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם".
ולציון, ולשריד בית מקדשנו, אנו מבשרים (ירמיה לא, טז): "שָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". עומדות כעת רגלינו בשערייך ירושלים (ע"פ תהלים קכב, ב), עיר שחוברה לה יחדיו עם ירושלים היהודית החדשה. זֹאת הָעִיר כְּלִילַת יוֹפִי מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ (ע"פ איכה ב, טו, ותהלים מח, ג), עיר הבירה למדינת ישראל הנצחית…[5];
החלטתי שאני יורד [מהר הבית] אל הכותל המערבי, שבשלב זה אף אחד עדיין לא הגיע אליו. לא ידעתי את הדרך מהר הבית לכותל המערבי, אך היו שם שני צנחנים שהכירו אותה… ירדתי אל רחבת הכותל, וכמו 'פטה־מורגנה', ראיתי הבזק של אור שסנוור אותי… התחלתי להתפלל ואמרתי תהלים של יום רביעי, מזמור עג: "מִזְמוֹר לְאָסָף, אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלוֹהִים לְבָרֵי לֵבָב. וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי, כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי. כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה… וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלוֹהִים לִי טוֹב, שַׁתִּי בַּה' אֱלוֹהִים מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ". לאחר מכן תקעתי בשופר.
בתקופת הבריטים, על הכותל בצד שמאל היו תמיד נרות נשמה. היה שם בית קטן של זכוכית, ותמיד בער שם נר נשמה – זה היה החוק של ועדת הכותל. כשהגענו עכשיו, לא היה שם כלום, מלבד שלט מחרסינה בערבית ובאנגלית: "אל־בוראק", זה שמו של הסוס של מוחמד. לקחתי את ה"עוזי" (=רובה) של הנהג, ועם הקת שברתי את השלט וריסקתי אותו לגמרי.
אחרי זה התחילו לרדת חיילים וצנחנים נוספים מהר הבית לכותל… התחלתי להתפלל לזכר הנספים, וקראתי את תפילת "אל מלא רחמים"… אמרתי קדיש לזכר החיילים שנפלו, וכולנו התחלנו לבכות. בהקלטות שומעים את הצנחנים בוכים ליד הכותל בזמן התפילה והאזכרה שערכתי שם, ואף לאחריהן…
התחלתי להגיד תהלים, ובמקביל ביקשתי מהנהג שלי שיביא את חותני 'הנזיר' (הרב דוד כהן) לכותל המערבי. היה שם עוד חייל מישיבת "מרכז הרב", שביקש להביא גם את הרב צבי יהודה קוק. הסכמתי לכך, היות והם גרו זה ליד זה… חותני קיבל עליו נדר, שהוא לא יצא מהבית כל עוד לא ישחררו את הכותל המערבי… הערבים המשיכו לירות מן החומה על הדרך, והם (=הרבנים) היו צריכים להיכנס לכותל דרך הר הבית, כי שער האשפות עוד לא היה בידינו, וחטיבה 16 נלחמה בו.
בינתיים עליתי בחזרה להר הבית… בזמן הכיבוש מותר להכנס אפילו לקודש הקודשים. מוטָה [גור] הביא חבלנים שבדקו מסביב [מסגד עומר], הם פרצו את השער, ואנחנו נכנסנו לתוך מסגד עומר, מתחת לכיפת הסלע. נדהמתי, כי זה היה חזון של חלום, והנה אני פתאום במקום הקדוש הזה. תקעתי בשופר ואמרתי מזמורי תהלים עם ספר התורה. לאחר מכן, עזבתי מיד את המקום, וחזרנו לכותל.
…חותני, כשהגיע לכותל, הצמיד את עצמו לכותל בלי להזיז איבר… עמד שעות מבלי נוע, אמר תהלים, התפלל ונראה כמו אבן מאבני הכותל.
הצעתי שנתפלל מנחה עם "הלל" ועם "נחם" – ליד הכותל, שבמשך תשע־עשרה שנה לא זכה איש להתפלל לידו… התחלנו לומר תהלים, ושרנו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". כל החטיבה כבר הגיעה לכותל. גם מוטה גור ועוזי נרקיס הגיעו. שוב חזרתי וערכתי אזכרה לנופלים, ושוב כולם פרצו בבכי. גם אני לא יכולתי להתאפק, ובכיתי.
כשהגיע זמן מנחה, עברתי לפני התיבה והתפללתי מנחה ראשונה ליד הכותל לאחר השחרור… אחרי חזרת הש"ץ קראתי לכולם בצעקות גדולות ונרגשות להגיד "הלל" בברכה. ברחבת הכותל, שהיתה עוד קטנה, התאספו אלפים, וכולם הצטרפו ל"הלל" שלי, שנמשך הרבה זמן… ואז שרנו את "התקווה". כך סיימנו את הטקס ליד הכותל.
סַמָל הדת, שנשא אותי על הכתפיים (משה פסקר ז"ל), רקד איתי בתוך הרחבה… החיילים כולם, דתיים וחילונים, התרגשו מאוד. היות ולא היו לנו סידורים, כולם עמדו והתייחדו איתנו…
החלטתי שאני מוכרח לבקר בבתי הכנסת החרבים שבעיר העתיקה ולראות מה קרה להם… ראיתי את שעוללו לנו, וחזרתי לכותל. בכותל ניגש אלי דוד הכהן, שהיה ראש ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, ואמר לי: "תראה איזה בזיון יש בכותל".
בתקופת הבריטים, הכותל היה מחולק לשניים (והרחבה היתה צרה מאוד) – היתה שם מחיצה, ולא יכולנו להגיע ולדעת מה יש שם [מעבר למחיצה]. זה היה בצד הדרומי של הכותל. עכשיו, גילינו שהמחיצה הזו שימשה כמשתנה של הערבים – על הכותל. מיד ביקשתי מכמה חיילים שיבואו עם לוֹמים, מוטות ברזל, להרוס את המחיצה הזו. לקחתי עשרה ערבים משכונת המוּגְרבים, שהיתה ליד הכותל, ואמרתי להם שיביאו סמרטוט, מים וסבון, וינקו שם את האבנים. עד אמצע הלילה הם עבדו וניקו. לאחר שהחיילים הרסו את המחיצה, נשאר כותל אחד גדול עד המדרגות…
[מתאורי השעות הראשונות לחזרת הר הבית והכותל המערבי לידי ישראל במלחמת 'ששת הימים' תשכ"ז]
קבעתי עם האנשים שלנו שיישארו לשמור שם, כי אני הייתי האחראי על שמירת המקומות הקדושים. אמרתי שבשבת נערוך תפילת שבת ראשונה ליד הכותל. בשלב הזה עדיין לא ניתנה לאזרחים רגילים כניסה חופשית לכותל, אלא רק למורשים, מכיוון שהיו שם עוד רימוני יד ומלכודות;
עדיין לא היתה מדיניות ברורה ומגובשת כיצד לנהוג במקום הזה וכיצד לנהל אותו. קבענו, שנערוך תפילת שבת ליד הכותל המערבי. אמנם לא היה לנו הרבה מה לאכול, אבל הבאנו מפה ומשם קצת עוגות, עשינו קידוש ובילינו שם במשך כל השבת.
רצינו למנוע מצלמים לבוא לצלם ולחלל את השבת. מיניתי קציני דת, שעמדו לרשותי כדי לשמור על הר הבית, וההוראה שניתנה להם היתה לעצור כל פעילות של צלמים ליד הכותל בשבת. זו הסיבה שאין אף צילום שלנו מהשבת הראשונה ליד הכותל…
על אף שהיו מגבלות להיכנס לכותל המערבי, צבאו אלפים רבים על הכותל, ורחבת הכותל התמלאה, אולי, ביותר מעשרת אלפים איש, שעברו בה במשך השבת והשתתפו בתפילות הראשונות[6];
אין להוציא… שום היתר לנשים לקבוע לעצמן תפילה בציבור, לא ברחבת הכותל המערבי ולא בשום בית כנסת בעולם, דבר שלא היה לעולמים… לא מצינו מעולם שהנשים יארגנו לעצמן תקיעת שופר או נטילת לולב ב'מנין'. מנהג אשכנז [שנשים מברכות לעצמן גם על מצוות עשה שהזמן גרמא, כשיטת ר"ת], נוגע אך ורק לנשים בודדות שמברכות ביחידות, ולא לעשות מזה פומבי, וכל שכן שאין שום היתר לארגן מנין של נשים ברחבת הכותל או בבית כנסת קבוע, המהווה חוכא ואיטלולא. לא יזכר ולא ישמע ולא יעלה על לב לעולם.
השערוריה מסביב לנדון כבר הביאה לידי חילול השם, שנאת אחים ואחיות והטלת הציבור, הדבק באבני הקודש של שריד בית מקדשנו ונאמן לתורה והלכותיה, לסערה ציבורית ולריב ומדון, שאחריתה מי ישורנה;
החלטת מועצת הרבנות הראשית מתאריך כ"ו באייר תשל"ט, שכל רחבת הכותל המערבי, המפלסים העליונים המרוצפים והבלתי מרוצפים, דינם כמקום קדוש לכל 'דבר שבקדושה'[7]. לכן[8] יש למנוע שירה מעורבת של גברים ונשים והפעלת כלי נגינה בכל רחבת הכותל המערבי, ואין צורך לומר ששירת נשים בלבד אסורה בכל הרחבה כולה של הכותל המערבי, כולל המפלסים העליונים הנ"ל.
מובן מאליו שריקודים מעורבים בין גברים לנשים אסורים באיסור חמור, כמבואר באריכות בבאור הלכה הלכות שבת סימן שלט, על דברי הרמ"א בסעיף ג, ויש להקפיד על כך שהמבקרים ברחבת הכותל יהיו לבושים בצניעות, ולא יתנהגו התנהגות בלתי הולמת במקום קדוש. ויש בכלל איסור זה משום סייג למצווה מן התורה "ואת מקדשי תיראו".
והרשות בידי כבוד־תורתו [הרב מאיר יהודה גץ], כרב הממונה על הכותל, למנוע בדרכים החוקיות העומדות לרשותו הפרעות ופגיעות בקדושת המקום.
נזכה לבנין בית הבחירה ולשנת גאולה וישועה.
