רבי שלמה זלמן אהרנרייך

רבי שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד, אב"ד שימלוי^[1]

תרכ"ג – י"א בסיוון תש"ד

המקורות:
אבן שלמה, פרשת נח ד"ה וראיתי, עמ' לו-לז; שם, פרשת ויגש אות ט, עמ' קעז;
אבני המקום, אבן שתיה אות קכב; שם, אבן אופל אות קכא

על ידי החטאים [של אדם הראשון ובני דורו], שנתרחקו מן השם יתברך, ממילא נתרחקה השכינה, וכאשר באו הצדיקים ונתקרבו, נתקרבה גם השכינה, עד שעל ידי משה רבנו ע"ה באה השכינה לארץ כמקדם (בזמן מתן תורה). והנה אנו רואים בזה כמה גדול כוחו של משה רבנו ע"ה, שאף שחטאו אחר כך בעגל, והיה מן הדין שתתרחק גם השכינה, ועם כל זה – בכוחו הרב, שהיה נגד כל ישראל, לא הניח השכינה לעלות ולהסתלק שנית, [והראיה:] כי מיד אחר העגל ציוה השם (שמות כה, ב): "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", שיתנו כל אחד ואחד מתנות לבנות המשכן, ושם תשרה השכינה…

וזהו שאמר דוד המלך ע"ה להשם יתברך (תהלים סח, יט): "עָלִיתָ לַמָּרוֹם", אמת שעלית מן הארץ למרום, שנסתלקת על ידי חטאי הדור מן הארץ לגמרי, אבל "שָׁבִיתָ שֶּׁבִי"^[2], באתָ בחזרה הֵנה אל הארץ כמו קודם שחטא אדם הראשון, ועוד "לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם", שלקחת מתנות נדבת המשכן, כמו שכתוב: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", לעשות משכן להשראת שכינה, "וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים", רצונו לומר: אף שחטאו – עדיין תשאר השכינה בתוכנו, לא כמו שהיה מקודם, דעל ידי חטאים נסתלקה השכינה, והבן. ועל ידי זה, אף שנחרב הבית, מכל מקום לא זזה השכינה מכותל המערבי (תנחומא שמות סימן י), והוא על ידי כוחו של משה רבנו ע"ה;

החוטא מחמת תאווה [ולא מחמת מינות], משום שאינו יכול להתגבר על יצרו, לא נוכל לומר עליו שהוא עצמו חוטא, דהיינו הנשמה. רק הבגד, דהיינו הגוף, חוטא. וזהו שאמר (בראשית כז, כז): "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו" – "בוֹגְדָיו" (סנהדרין לז, א), שהבוגדים – היינו החוטאים, אינם חוטאים בעצמם רק (=אלא) בבגדיהם, בלבוש שלהם, וכיוון שלא נשחתו בעצם, על כן בקל יכולין לעשות תשובה, דפנימיות שלהם הוא טוב. ומצאתי אחר כך דבר זה בספר 'ייטב לב' (עיין בפתיחה לדרוש ז לשבת תשובה).

ובזה יתפרש מה שאמר (בראשית שם): "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'", דאיתא במדרש (בראשית רבה סוף פרשה סה): "מלמד שהראה לו הקב"ה" – ליצחק – "בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי. 'ראה ריח בני' – הרי בנוי, כמא דאת אמר (במדבר כח, ב): 'רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ'. 'כריח שדה' – הרי חרב, כמא דאת אמר (מיכה ג, יב): 'צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ'. 'אשר ברכו ה" – בנוי [ומשוכלל לעתיד לבוא], כענין שנאמר (תהלים קלג, ג): 'כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה'", עיין שם. והנה אמרו חז"ל (שמות רבה פרשה ב, ב; ועוד) דאף בחורבנו מעולם לא זזה השכינה מכותל מערבי, והנה כמו כן הוא החוטא – אף שהוא בחורבנו, שהחריב את עצמו, עם כל זה [עצם] פנימיותו הוא עדיין טוב, ולא זזה הקדושה ממנו… והוא כריח שדה אשר ברכו ה', כמו הבית המקדש, דאף בחורבנו עדיין השכינה שורה בו. והבן;

"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (שמות יג, יג) – 'חמור' נקרא החומריות שבאדם, דהיינו מה שחוטא מצד החומר. וזהו שאמר 'וכל פטר חמור' – כל פתיחת החומריות מה שפתחת האיברים שלך ח"ו לרעה, דהיינו העיניים לראות, והאזניים לשמוע, והפה וכיוצא בזה – 'תפדה', תוכל לפדות את החטאים 'בשה', נוטריקון: ב'ית ש'דה ה'ר. דאמרו חז"ל (עיין פסחים פח, א): 'לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית', הרי דהבית המקדש נקרא "בית", "שדה", "הר". ובבית המקדש, כשעלו לרגל או בפעם אחרת כשבאין לבית המקדש, היו עושין תשובה באמת מעומק הלב – וכן היום, בחורבנו, כשבאין אצל הכותל שופכין לב כמים ופודין את החטאים. 'וְאִם לֹא תִפְדֶּה' ח"ו, שאין אתה עושה תשובה בבית המקדש, אז – 'וַעֲרַפְתּוֹ', צריכין לשבר את החומר לגמרי;

"הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א, א), עיין פרוש רש"י^[3]. ונראה על פי מה שאמר האריז"ל (עיין 'פרי עץ חיים', שער העמידה פרק יט) דיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, [היינו:] הגם שהצדיק הלך מן המקום מכל מקום נשאר שם באותו מקום רשימא דקדישא, כידוע. וכמו כן אמרו חז"ל (זוהר שמות דף ה ע"ב; ועוד): "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי", והוא ממש כענין 'אלמנה', דמבואר בזוהר הקדוש (משפטים דף קא ע"ב – קב ע"א) דבעלה קדמאה דאסתלק שביק בה רוחא, ועל כן יש סכנה לישא אלמנה, דעושֵה קטרוג למעלה, יעויין שם^[4].

ועל כן, כשמתחיל הנביא לקונן על חורבן ירושלים הזכיר בלשונו רצוף בתוכו דברי נחמה, ואמר: 'היתה כאלמנה – דשביק בה בעלה רוחא, כמו כן השכינה הקדושה – שביק קדושה בירושלים, בכותל המערבי, דלא זזה משם לעולם';

גדול יהיה כבוד בית האחרון (ע"פ חגי ב, ט), קיום נצחי ובית עולמים (סוכה ה, ב; ועוד)… אף דנתארך הזמן הרבה מאוד, שהבית המקדש חרוב והאינם יהודים חונים ודרים שם ועושים מה שעושים, עם כל זה לא נאבד מן האדמה כח הקדושה שנשארה משני בתי המקדש הראשונים, [באופן] אשר תהיה כח בהאדמה לקבל קדושת בית המקדש השלישי. וזה הטעם דלא זזה שכינה מכותל המערבי (שמות רבה פרשה ב, ב), למען תשאר הקדושה ותהיה בכוחה לקבל קדושה העתידה הגדולה מאוד, והבן.

על כל פנים – היתה טובה גדולה מה שנבנו ונחרבו ב' בתי המקדש הראשונים, שהוא למען תוכל לקבל קדושה השלישית, [אשר על ידם, ובכח קדושת העבודה, מעשה הקרבנות ושאר עבודות הקודש אשר היו שם מאות שנים, ועל ידי זה קנתה הארץ כח קדושה אשר תוכל מעתה לסבול קדושת מקדש השלישי].