כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך, שנכתב בטבריה על פי כל כללי המסורה הטברנית, כנראה בסביבות שנת 930. חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, ולדעת חלק מהם זהו ספר התורה שהרמב"ם העיד על דיוקו. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות בירושלים ובעולם עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947.
בב' בשבט תשי"ח (1958), כעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים על ידי מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחלב לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סרינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה: "הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים". הספר נמסר בתחילה לידיו של "איש ירא שמים מהימן" (כלשון המבריחים), הוא הרב שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן־צבי. ה"כתר" הושאל למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר.