לאחר חורבן המקדש, בימי הקיסר טריינוס, היו יהודים מקורבים למלכות שכנראה קבלו בי"ב באדר רשות לבנות מחדש את המקדש, וחשבו לקובעו ליום טוב, אך מיד ביטלוהו כיון שביום זה הוצאו להורג לולינוס ופפוס אחיו בלוד. בתלמוד ירושלמי נקרא: יום טיריון, שבלשון רומי כוונתו קרובים למלכות (מגילת תענית ע"פ פירוש האשל)
וכך היה המעשה: לולינוס ופפוס, שהיו צדיקים גמורים, נתפסו בלודקיא בידי הקיסר טריינוס, והוצאו להורג. אמר להם הקיסר: "אם אתם מהעם של חנניה מישאל ועזריה, שנבוכדנצר ניסה לשרוף אותם באש והם ניצלו בנס, יבוא אלוקיכם ויציל גם אתכם מידי". השיבו: "הם היו צדיקים כשרים ונבוכדנצר היה מלך הגון, שראוי שייעשה נס על ידו. אבל אתה מלך רשע ואין ראוי להעשות נס על ידך, ואנו חייבים מיתה. ואם אין אתה הורג אותנו – הרבה הורגים יש לקב"ה, ודובים, ואריות, ונחשים ועקרבים, שיכולים לפגוע בנו. ואמנם אם אתה תהיה זה שיהרוג אותנו – עתיד הקב"ה לתבוע דמנו מידך". הקיסר הרג אותם, ותכף שבא לצאת מהמקום באו שני שרים של רומי ופצעו את מוחו במקלות ונבוטי עץ גדולים.
על לולינוס ופפוס אמרו חז"ל ש"הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן". יש אומרים שנתפסו בעקבות 'עלילת דם', לאחר שנמצאה בת המלך הרוגה והוטלה האשמה על היהודים ובשל כך הקיסר גזר עליהם גזירה רעה. באו צדיקים אלו, ואמרו: 'אנחנו הרגנוה', ולכן המלך הרג רק אותם ובכך פדו את כלל ישראל מן הגזרה (מגילת תענית ופירוש מהר"א הלוי).