מראש חודש ניסן עד ח' בניסן (באחת השנים בימי בית שני) התנהל ויכוח בין הצדוקים לחכמי־ישראל לגבי קרבן תמיד הקרב במקדש יום יום בבוקר ובין הערביים. הצדוקים טענו שכל יחיד רשאי להקריבו מתי שירצה, וחכמי ישראל הוכיחו שלפי מצוות התורה מדובר בקרבן ציבור המוקרב מכספי הכלל. כשניצחו חכמי ישראל התקינו את 'לשכת השקלים' במקדש, וכל אחד שתרם לשם את שקלו מסר אותו בלב שלם על מנת שיתאחד עם רכוש הכלל, ומהכסף שנאסף רכשו את קרבנות התמיד. וקבעו את שמונת הימים הללו לימי שמחה האסורים בהספד.
(מגילת תענית; ציון היום בטל עם חורבן בית שני – ראש השנה יח, ב)