בז' בניסן תרפ"ט (17.4.1929) כתבו עוד הרבנים הראשיים למושל המחוז (בהקשר לנ"ל): "במכתבך אלינו ביום 14 לפברואר 1929, הודעת לנו שאין כל תיעוד בתיקי הממשל על מחאה שהוגשה בזמנה על־ידי החכם באשי המנוח הרב משה פרנקו. אנחנו מאוד מופתעים כיצד תעודה חשובה זו נעדרת מתיקיכם. עותק של המכתב נשמר ומודפס בחוברת 'ירושלים' כרך י', של המנוח א. מ. לונץ. עותק של המכתב ותשובתו של הפחה מועברים אליך בזה".
החוברת של רא"מ לונץ נדפסה בשנת תרע"ד כשבתחילתה מאמר מקיף על "כותל המערבי של הר בית אלוהינו – מהותו, תכונתו וזכרונותיו", ובעמ' 55-57 מצוטט מכתב מחאה ששלח החכם־באשי רבי משה יהודא פרנקו לפחה בחורף תרע"ב, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה: "במקום הזה היה מנהג קדום מכמה מאות שנה לכללות ישראל להתפלל שמה, ועתה על־ידי מחאת המוטואלי (=אפוטרופוסות ההקדש) בבית המשפט, בלי כל משפט, ובלי שתודיע הדבר רשמית לעדת היהודים, החליט המג'לס אידרה (=המועצה המקומית האיסלמית) לבלתי תת לשים שמה ספסלים וכסאות… ולעכב עתה להניח ספסלים מביא עלי תלונות רבות מהקהל, כי איך יתכן לבטל מנהג קדום זה… ואנכי בתור בא־כח האומה הישראלית הרשמי, הייתי צריך להיות מזומן לפני בית־המשפט לטעון טענותינו, כי הדין והטבע מחייב שצריך לשמוע טענות שני הצדדים. על כן אבקש להרשות לשים הספסלים במקום, למען השקיט הרוחות הסוערות שבלב היהודים, עד אשר יצא הדין מהמחכמה שריעה".
לאחר מכן כותב העורך רא"מ לונץ: "יראו הקוראים לדעת כי בעקב המלחמה, אי אפשר היה לפעול בקושטא בתקון הדבר. ולכן מהראוי כי כאשר ישוב השלום על מכונו, ישימו חו"ר (=חכמי וראשי) עדתנו את לבם לתיקון המקום הקדוש הזה… לתבוע את ביטול הפסק דין הנזכר, על־פי טענת החכם־באשי".
(ע"פ אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 14)