הרבנים הראשיים לישראל הכריזו על יום ח' באייר תר"פ (26.4.1920) "יום צום כללי לכל יהודי ארץ־ישראל" על מקרי הפרעות שהיו בירושלים ליד הכותל־המערבי בפסח האחרון. בבוקר התפללו בכל בתי־הכנסת ברוב עם ואמרו סליחות ותחנונים. אחה"צ התאסף קהל עצום בבית־הכנסת 'החורבה' לשמוע את דרשת הרב קוק, אשר בהתרגשות גדולה ובדמעות תאר את "הפרעות שהיו בירושלים עיר הקודש, קרוב למקום מקדשנו". בהמשך הרב אמר: "חג הפסח שעבר.. בו שבת משושנו ולאבל נהפך חגנו. ברַגְלים גסות דרכו רשעים על כבוד האומה בהיכל הקודש, שפכו דמי נקיים, שרפו בתי־כנסת וספרי־תורה, חללו כבוד נשים, ושדדו את הרכוש". דברי הרב נאמרו בכל־כך התרגשות וברגש עד שכל הקהל פרץ בבכיות ממושכות.
אחרי הרב קוק נכנס מר אוסישקין, ניגש ליד ארון הקודש ואמר ברגש ובהתלהבות יוצאת מן הכלל: "הרב דִבר על העבר המר, ואני אדבר על העתיד המזהיר העומד לפנינו. לפני ארבעה עשר חודש הייתי אני בין אלה שהתייצבו לפני 'מועצת השלום' לדרוש את זכות עם־ישראל על ארצו. כעת מאושר אני להיות איש הבשורה, והנני מבשר לכם כי לפני שעה קבלתי שלשה מברקים, האחד ממנהיגינו הנמצאים בסן־רימו, השני מועד־הפועל־הציוני בלונדון, והשלישי מהועדה שנשלחה מארץ־ישראל, כולם בנוסח אחד, כי ביום כ"ד באפריל (ו' באייר, שב"ק פרשת אחרי־מות) הכרזת־בלפור נכנסה לגוף 'חוזה השלום'!".
אוסישקין ברך ברכת "שהחיינו" בשם ומלכות, וכל הקהל ענה אחריו "אמן" בקול, ובמחיאות־כפיים סוערות שנמשכו רגעים אחדים. מעיני רבים זלגו דמעות־גיל מרוב התרגשות של שמחה.
אחר־כך המשיך שוב הרב קוק בדברים מעודדים לרגל הבשורה הטובה: "היום נחשב לנו ליום כפור, וצריכים אנו למחול איש לרעהו על המריבות והקטטות שנפלו בין המפלגות השונות. כולנו צריכים עכשיו להתאחד, יחד לעבוד לטובת האומה ובנין ארצנו". בדברו אחז הרב קוק בידי מר אוסישקין, ובגמר דבריו רעש שוב בית־הכנסת ממחיאות כפים ממושכות, ומצב הרוח היה כה מרומם שאין לתארו באומר ודברים.
הרב קוק התחיל לשיר "מזמור לתודה", "הללויה אודה ד' בכל לבב", ו"הפכת מספדי למחול לי". אחריו שר כל הקהל מזמור "בשוב ד' את שיבת ציון" ושיר "התקוה". אחר־כך החל הקהל להתפזר, חלק הלך אל הכותל־המערבי, שם התאסף קהל עצום ומר אוסישקין בתוכו, התפללו מנחה ברוב עם, ואחר־כך שרו שירים לאומיים ו"התקווה".
(תקציר ע"פ ידיעה מעתון 'דאר היום', י' באייר תר"פ, עמ' 3)