ככפרה על חטא המרגלים שאירע בתשעה באב בשנה השניה ליציאה ממצרים, נגזר על בני ישראל למות במדבר ורק בניהם יכנסו לארץ. בכלל הגזירה היה שכל אחד יחפור קבר לעצמו בט' באב בכל שנה ויכנס בתוכו עם רדת הערב. מי שהתעורר בבוקר ידע שקבל עוד שנה לחיות, וכך משנה לשנה היו מתים דור יוצאי מצרים. בט' באב של שנת הארבעים לא מת אף אחד בקברו, ולכן המשיכו בלילות הבאים להכנס לקברים, שמא טעו בחישוב התאריך. כשהגיע ליל ט"ו באב, וראו את הירח המלא זורח מתחילת הלילה, אמרו: "ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו", ועשו משתה ושמחה ויום טוב. בו ביום חזר "הדיבור" (-דבר ה') אל משה רבנו והתחדשה הנבואה שנפסקה לפני 38 שנים, והיה הדבר כסימן לסיום הנדודים של 'דור המדבר' ותחילתו של דור הנכנס לארץ ישראל.