בישיבת הועד־הלאומי בד' באלול תר"צ (28.8.30), נערך דיון מיוחד על הצעת 'ועדת הכותל' של חבר הלאומים להגיע לפשרה עם הערבים בענין זכויות היהודים בכותל, על ידי הימנעות מקביעה מפורשת שזכות היהודים להתפלל בכותל איננה עומדת למיקוח. בדיון נידונה משמעותו של ההסכם המוצע, ונשמעה תרעומת כלפי הממשלה הבריטית וחבר־הלאומים על עצם הצעה של וויתור שכזה. בסיכום דבר המליאה הודגש כי עִם כל הרצון לבוא לידי הסכם עם הערבים, לא תוכל שום הצעה לשמש בסיס למשא ומתן אם יחסר העיקר: "הכרת הערבים בזכותם של היהודים לגישה חפשית לכותל בכל עת, כדי לשפוך שיחם ולהתפלל בכבוד ללא כל הפרעה".
(כותלנו, עמ' 173)
לגבי שאלת הבעלות הקנינית על הכותל התגלתה חולשה מסויימת בהנהגה הציונית, מחמת לחצים מבית ומחוץ ומאימה שמא יפרצו שוב מאורעות דמים כפי שארע בקיץ תרפ"ט. "בהנהלה הציונית ובועד־הלאומי שררה הדעה (מלבד יחידים בועד־הלאומי), שאין לעמוד על כך שהכותל־המערבי שייך לעם ישראל, אלא רק לעמוד על זכותנו לגשת לכותל בכל עת ובכל שעה, להתפלל, ללמוד וללמד, גם לגדולים וגם לתינוקות של בית רבן כרצונם".
(כותלנו, עמ' 174, ע"פ רש"ז שרגאי, זכרון ראי"ה, עמ' ר).