בז' באלול תשכ"ט (21.8.69), בסביבות 7 בבוקר, לפני פתיחת הר־הבית למבקרים, נכנס מייקל דניס רוהאן, צעיר נוצרי אוסטרלי, למסגד אל אקצה (בהסכמת שומר הוואקף איברהים חילוואני עמו תיאם מראש), הניח צעיף טבול בחומר דליק על מדרגות בימת הדרשן שבהיכל התפילה, ותחת המדרגות הטמין מיכלי בנזין ונפט כשקצהו השני של הצעיף מונח עליהם, הצית את הצעיף ויצא מהמתחם. האש התפשטה במהירות עקב חומר דליק למניעת ריקבון שהיה על תקרת המסגד, ועשן השריפה שהתמר מעל למסגד נראה למרחוק. תוך זמן קצר הגיעו למקום 16 רכבי כיבוי־אש ממערב ירושלים, ומכבי אש נוספים מרמאללה, מחברון ומשכם. המון ערבי תקף את הכבאים הישראלים והכה אותם, למול עיני אנשי הוואקף וחברי המועצה הערבית העליונה שהיו במקום. האש שגרמה לנזקים כבדים כובתה סופית לקראת הצהריים. בו ביום מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ועדה לחקירת נסיבות ההצתה. ראשי הוואקף טענו שהמצית נכנס דרך 'שער המוגרבים' עליו שמרו חיילי צה"ל. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, הפריך את הטענה במסיבת עיתונאים וציין שההצתה אירעה זמן רב לפני השעה שבה נפתח 'שער המוגרבים'. ההצתה עוררה סערה בעולם המוסלמי, ומנהיגים קראו לג'יהאד נגד ישראל בעקבות השריפה. (תקציר ע"פ ויקיפדיה, "הצתת אל אקצה")
בעקבות המקרה הועלתה באונסק"ו הדרישה להחזיר את הר־הבית כולו לשליטת המוסלמים, ולסלק את הנוכחות הצבאית מ'שער המוגרבים'. משרד החוץ החל בקמפיין רחב היקף של הסברה מבית ומחוץ על ערכו וקדושתו של הר הבית לעם היהודי כדי להציב עמדה למול השמצות העולם הערבי ונסיונם לנצל את העיתוי כדי לנתק לחלוטין את הזיקה היהודית להר הבית. כמו־כן הרבו להסביר כי לא יתכן שיהודי יעשה דבר כזה למקום הקדוש ביותר ליהודים. (ע"פ מסמכים בארכיון המדינה, תיק ירושלים – הכותל המערבי ומעלה המוגרבים, שלמה הלל, 1969)