רבי מנחם מענדל שניאורסאהן מליובאַוויטש, אדמו"ר חסידות חב"ד
י"א בניסן תרס"ב – ג' בתמוז תשנ"ד
המקורות: אגרות קודש, כרך כח אגרת י'תרצו (מתורגם ממכתב ברוסית למר אליהו ארנבורג, ג' באדר א תשל"ג); שם, כרך כו אגרת ט'תשמא (לסופר אצ"ג); לקוטי שיחות חלק ז עמ' 353 והלאה – 'שיחת פרידה' לשלוחים לאוסטרליה, י"א באייר תשל"א (נוסח נוסף: שם, חלק יב עמ' 241 – מתורגם ב'תרגום חופשי' מאידיש ע"י פ.א. בלוי); מכתב בכת"י לרב גץ, תמוז תשל"ו; 'ניצוצי אור' מארכיוני הרב ניסן מינדל ע"ה, עמ' 81 – מכתב לרב גץ מטבת תשל"ז; שערי הלכה ומנהג – ד, סימן לג, עמ' רמא (מכתב אל הרב גץ בערך מכסלו תשל"ח); 'מורה לדור נבוך' א – מכתבים מתורגמים, ספרית 'כפר חב"ד' תשס"ד, סימן נז, עמ' 135 – מכתב לאמנית מניו־ג'רזי (מועתק מתוך המכתב בעיבוד קל)
הכותל המערבי. כותל זה, כפי שמתבטא[1], צריך לא רק להזכיר את העבר, אלא גם להשפיע על ההוה והעתיד, שהם יתאימו לאותו עבר שעליו מזכיר הכותל;
כשהתחיל הרעש בנוגע למקום המקודש ליהודים, להבדיל [מהמוסלמים], הוא כותל המערבי שריד בית תפארתנו ומקדשנו, לרגלי השקלא־וטריא בזה אם זהו מקום קדוש או… אתר הִסתורי, ועד כדי כך שמנעו בעד יהודים להתפלל בחלק ממנו וכו'[2], ודעת הטועים להחליט עליו כאתר היסתורי התחילה מתפשטת וגוברת, בא אינו־יהודי והצית אש[3] במקום הנ"ל [במסגד אל־אקצא הצמוד לכותל מצדו השני] המקודש אצל האינם־יהודים, וראה זה פלא – תיכף ומיד הוחלט שאין זה אתר היסתורי, וביתר שׂאת אלה שהרעישו לקפח קדושת הכותל המערבי – קפצו בראש להגן על הנ"ל, לגנות מעשה ההצתה ולהכריז שבודאי ובפשטות – ליהודים אי אפשר שיהיה להם חלק בחילול קדשים שכזה וכו' וכו'.
והרי במאורע האמור, ובלשון הכתוב(שיר השירים ה, ב): "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי", דופק [הקב"ה] על הלב של כל אחד ואחת מישראל…;
הרי ענינה של התפילה שהיא דרך ובאמצעות הכותל המערבי, כפי שמובא בשלחן ערוך (עי' חלק אורח־חיים סימן ג), לכן תבקרו כולכם בכותל המערבי, וכפי שנוהגים שם – להניח לשם "צטעלאך", פתקאות. [בפתקאות שאתם תכניסו[4] שם] עליהם תרשמו את שמותיכם וגם את שמותיהם של השלוּחים [הקודמים] שהיו לאחרונה… ובמיוחד, להצלחה בשליחות שלכם, ובשליחות שלהם.
(נוסח נוסף: ענין התפילה הוא דרך ובאמצעות ארץ הקודש ובית המקדש, כפי שמובא בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ג), לכן על כולכם לבקר בכותל המערבי, להתפלל שם תפילה בציבור, ולאחר מכן – כפי שנוהגים שם, להניח "צטעלאך");[5]
נצטערתי רבות על השמועה שהגעתני שגורמים לכבוד תורתו עגמת נפש וכו'… וימלא כבוד תורתו תפקידו האחראי, מתוך מנוחת הנפש והגוף בהצלחה, והמקום בעזרו, וכמאמר חז"ל (שמות רבה ב, ב): "לעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי", וידוע ההמשך שם: "עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם", כוונת אלה המסייעים לכבוד תורתו, וכוונת אלה כו'[6];
מתוך שמחה וטוב לבב יוסיף בפעולותיו בקודש, שמירה על הקודש, ובפרט כותל המערבי שהודיעונו חכמינו ז"ל (שמות רבה ב, ב, ועוד): מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש. ותשואות־חן במיוחד על שימת לבו לשלוח לי התמונות מהאזהרות וכו' (שלטים המזהירים שלא להכנס להר הבית), נוסף על הבשורה הטובה ומשמחת שנפסקו כל העבודות והחפירות שיש בהן חשש, ואפילו ספק חשש, נגיעה בקודש ומקדש.
ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בגאולה האמיתית והשלימה, על ידי משיח צדקנו יבוא ויגאלנו;
[לגבי טיפול משמר באבני הכותל המערבי]… זהה אני לגמרי עם עמדת כבוד־תורתו [רב הכותל הרב גץ] במכתבו הראשון על־דבר־זה (מר"ח מרחשון תשל"ח), ובלשונו: "לדחות רעיון זה מכל וכל"[7]…
[ולגבי ההצעה] לערוך דיון [כדי לאפשר זאת] ב'תנאים' מסוימים כו', אתכבד להעיר:
א) בתקופתנו – כשפותחים "סדק קטן" בכותל התומ"צ (אפילו בכוונה הכי טובה), מוסרים ההחלטה גם לגורמים הנקראים 'חילוניים' וכו' – קשה במאוד לסתמו (ובמילא – [הסדק] הולך ומתגדל כו'). ואפילו כשטוענים שלא נתקיימו התנאים – המענה מן המוכן: (א) – יושיבו ועדות שיחקרו הַכֵּן הוא ומבלי חיפזון, ויקבלו עדויות וכו'. (ב) ועיקר – ההיתר דהסדק מתקבל בפשטות ולצמיתות, מה־שאין־כן התנאים דהמחמירים "יש לשאול דעת המקילים וכו'".
ב) דיון הנ"ל עלול לעורר דרישות לדון בהצעות בנוגע להכותל מכל המינים "ואחריתה מי ישורנה".
ג) עצם דיון הנ"ל – קרוב לודאי שיעורר מחלוקת חריפה חדשה בתוככי בני־ישראל ויחריף את הישנות וכו'.
ד) מקום לומר שמחוגים שונים מאומות עובדי־ע"ז – ירעישו דגם זה הוכחה שהשלטון דבני־ישראל באה"ק עתה – מזלזל ח"ו בהקדוש אצלו, ועד כדי כך שאפילו בשריד בית־המקדש שולחים יד וכו'. וההיפך דקידוש־השם, ובמימדים דהעולם כולו – מובן. (נוסף על הטפל – הנזק הפוליטי).
-להטענה שצריך לשמור על קיום הכותל המערבי וכו' – הרי כבר ענה על־זה כת"ר במכתב דר"ח מרחשון.
וידוע פירוש גדולי ישראל בסדר הציווי (דברים ד, ב) "לֹא תֹסִפוּ… וְלֹא תִגְרְעוּ" – דההצעה דתגרעו מַתחילה וקדם לה ההצעה דתוסיפו…;
[על הרעיון ה'אומנותי'] להציב אבן קטנה ומגולפת בתוך הכותל המערבי… הציווי האוסר להוסיף או לגרוע מהמילים ומהציווים של התורה חוזר פעמיים (דברים ד, ב). חשוב הוא גם הסדר, היינו (1) לא להוסיף, ו(2) לא לגרוע. שכן, בהשקפה ראשונה, העבירה הייתה נראית רצינית הרבה יותר אילו היא כרוכה בהפחתה מאשר בהוספה, ומבחינה הגיונית הסדר באזהרה האמורה היה צריך להיות הפוך. עקב כך, המפרשים שלנו מסבירים זאת כדלהלן: יש פחות סבירות שמישהו שיודע ומעריך את הקדושה יגרע ממשהו קדוש. מצד שני, בגלל רגש חזק למען הקדושה, אדם עשוי לרצות מאוד להוסיף לה משהו.
נשאלת השאלה, מה רע בכך? אותם מפרשים מסבירים שכל דבר שמקורו אלוקי [הוא] מדויק מאוד ואסור לנגוע בו, לא רק באופן שיפחית ממנו, אלא גם באופן שיוסיף לו, מכיוון שזה יוציא אותו מן המימד האלוקי המיוחד. (בהמחשה פשוטה – זה יהיה כמו "לצפות בזהב את השושנה", במאמץ לעשות שהיא תיראה יפה עוד יותר מכפי שברא אותה הקב"ה). ומכיוון שאדם עשוי להיות מוּנַע בידי תשוקתו הטבעית "להוסיף", הציווי האוסר לעשות זאת מופיע בראשונה.
מתוך האמור, עֶמְדָתִי [ביחס לרעיון הנ"ל] תהיה ברורה. לכותל יש קדושה משלו, אשר נשתמרה במשך אלפי שנים, ועשתה אותו למקום קדוש ביותר עבור היהודים להתפלל בו. לפיכך, הדבר ניתן היטב להבנה שאסור להפחית ממנה בשום אופן. עם זאת, באופן דומה ומתוך אותה תחושה של יראת שמים והערכה כלפי הקודש, אסור להוסיף לזה שום דבר.
אַמָּן, שהוא בדרך כלל בעל רגש מיוחד, יבין בקלות את האמור למעלה.
