כ"א אייר תרפ"ט (1929) – מושל העיר ירושלים פנה לרבנים הראשיים בבקשה להביא לו ראיות שיש לעם היהודי זכות על הכותל־המערבי, אך הם דחו את בקשתו, וחזרו על דרישתם מהעבר לסלק מהמקום את כל החפֵצים להפריע לתפילת יהודים ליד הכותל. במכתב הסירוב הסבירו הרבנים למושל: "עצם הבירור של קיום זכויותינו, אשר לא זזו מעולם מהמקום הקדוש הזה – הכותל המערבי, עומד הוא אצל האומה הישראלית כולה, מדורות עולמים, במצב ודאי כזה עד שכל ראיות פרטיות המובאות על זה, הן נחשבות אצלנו כמו עלבון וחלישות העוצמה של הדבר הגדול והקדוש הזה. וכשם שאין אנו צריכים להביא ראיות ביחס לזכותנו בעבר, מימי קדם, על כל המקום הקדוש של המקדש כולו, ולא על העתיד המובטח לנו… שישוב לנו [מקום המקדש] בכל כבודו והדרת קדשו… ככה אין אנו צריכים להביא ראיות ומסמכים על הודאות הגמורה של ההווה התמידי, שלא נפסק לעולם מהשריד הקדוש הזה, הכותל המערבי, שלא זזה שכינה ממנו לעולמים (ע"פ שמות רבה ב, ב)".
(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 15; וע"ע 'כותלנו', עמ' 59; 133)