בכ"ח בסיון תש"ז (16.6.47) הגיעה לארץ־ישראל 'ועדת אונסקו"פ', כינוי לועדת חקירה בינלאומית מיוחדת של האו"ם, שמונתה על ידי העצרת הכללית של האו"ם במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל ולייעץ לאנגליה כיצד לממשש את המנדט הבריטי על הארץ. הוועדה נפגשה בארץ ישראל עם מגוון נציגי היישוב היהודי. ולטר איתן ריכז את הקשר היהודי עם הוועדה, ומשה שרת ייצג את הסוכנות היהודית. המלצת רוב חברי הועדה הייתה לחלק את הארץ בין שתי מדינות עצמאיות – ערבית ויהודית, כשירושלים תשאר שטח נייטרלי בחסות האו"ם.
ההמלצות ל'תכנית חלוקה' התקבלו לבסוף במעט הבדלים כהחלטה רשמית של העצרת הכללית של האו"ם, ביום הידוע בישראל כ"יום כ"ט בנובמבר".
בעדות־נאום של הרב הראשי הרצוג בפני הועדה, אשר נמשך כשעתיים ועורר הדים רבים, אמר הרב:
"בכל מקום שיהודי מתפלל, הוא מכוון פניו כלפי ירושלים. בסידור התפילה שלנו, בתפילות ובברכות, תופסים מקום מרכזי ציון וירושלים, והתפילה לקבוץ גלויות ולבניין ירושלים… מתוארת ציון כאם המצפה לבניה הפזורים, וכאלמנה הממאנת להתנחם. 'לשנה הבאה בירושלים' מסיים את הטקס החגיגי… בהיות ארץ־ישראל תחת כיבוש ביזנט, הערבים, נושאי הצלב, המונגולים, הממלוכים או התורכים – לא היתה אף פעם אפשרות לשיבת ציון המונית… עליכם להכריע אם היסטוריה גדולה ונהדרת זו של עם מיוחד במינו תאבד בהררי אפר, בקברים ההמוניים העצומים של ששה מליונים… אני תפילה שמסקנותיכם יסייעו להביא לידי פתרון סופי את אחת הבעיות הכאובות ביותר של עמנו".
עמידתו האיתנה של הרב הראשי באותם ימים קשים עודדה את הרוחות וחיזקה את הלבבות (ש. מייזליש, רבנות בסערת הימים, עמ' 95).