במגילת תענית מצויין ט"ו באב כ"זמן עצי הכהנים" שאין להספיד בו. בתלמוד בבלי (בבא בתרא קכא, ב) מובא כי ביום זה בכל שנה ושנה סיימו את כריתת העצים לבית המקדש עבור אש התמיד שעל מזבח העולה, שכן מאותו היום ואילך יורד כוח החמה וכבר ניכרת לחות בעצים שעלולה לגרום להופעת תולעים הפוסלות את העצים למזבח. סיום הבאת העצים למקדש היה מלווה בשמחה גדולה על שזכו להשלים המצווה, כפי שחוגגים סיום מסכת בלימוד הגמרא וכדו' (רשב"ם, בבא בתרא שם). וכן שמחו על כך שמכאן והלאה ניתן להקדיש יותר זמן ללימוד תורה (רבנו גרשום).