בשנת תשי"א (1951) הנהיגה הכנסת יום זיכרון בכ"ז בניסן, שנקרא אז "יום השואה ומרד הגטאות". בשנת 1953 נזכר בשמו הנוכחי "יום הזכרון לשואה ולגבורה" במסגרת חוק יד ושם. לבסוף חוקק ב־1959 "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט-1959", בעקבות מאבק ציבורי של ניצולי השואה.
סעיף 2 לחוק קובע את אופיו של יום הזיכרון: "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו".