רבי אריה לייב (מהרא"ל) צינץ
תקכ"ח – ג' באייר תקצ"ג
המקורות: מלא העומר, איכה ב, ו; שיר השירים ב, ה; שם ד, ד
בכותל המערבי טמון שורש קדושת המקדש, כמו שורש הנשאר באדמה לאחר כריתת העץ ומכוחו יוכל העץ לגדול מחדש
"וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ כו'" (איכה ב, ו), היינו במה שחמס – כגן סוכו, כי מכל מקום נשאר שורש הקדושה, כי מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב; ועוד), וכמו בגן שכורתים למעלה ואין עוקרין השורש ויוכל ליגדול עוד לאחר זמן, כמו כן חמס וכרת הקדושה מן המקדש;
גם כשנסתלקה השכינה בחורבן, לא סרה לגמרי השגחת ה' עלינו אלא 'עומד אחר כותלנו' ומביט כביכול לאחוריו להשפיע לפי מעשינו ואפילו כשאיננו ראויים
"סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם וגו' קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת, דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי וגו' הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ה-ט).
מדברת הכנסיה (=כנסת ישראל): אל תחשבו כי ח"ו מאוֹס מאסָנו, כי אם 'חולת אהבה אני', ו'שמאלו תחת לראשי', הוא ראשית, שהוא עולם הזה שראשיתו מצער, ואולם כוונתו וימינו, שהוא הרחמים, תחבקני… ולזה אמר 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' כדאיתא במדרש (עיין שם), כאשר כבר 'קול דודי הנה זה בא – מדלג על ההרים וכו", בגאולות ראשונות, ועכשיו 'דומה דודי לצבי', שמביט לאחוריו[1], לזה הגם שנסתלקה שכינה לא סר עין השגחתו מעל יראיו, 'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ' – אף בחורבן הבית, ופעמים ההשגחה בשפע כשמכשירים מעשינו, דומיא ד'מן החלונות', ו'מציץ' לפעמים, [אף] כשאין אנו ראויים לא יעזבנו לגמרי רק כ'מציץ מן החרכים';
גם כשנותר מהמקדש רק "תל" חרב, כל הפיות פונות אליו להעלות תפילותיהן דרך מקום המקדש שנשארה שם קדושה ולא זזה מכותל מערבי
"כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת" (שיר השירים ד, ד). יראה, כי רמז [ש]עִם שחרב המקדש, התפלות הם במקום הקרבנות, לכך צריך לכוון [בהן] למקום המקדש, כמו שאמרו חז"ל (עיין ברכות ל, א) שמכוון לבו נגד קדש הקדשים, וזה מהשארת קדושה שנשארה שם, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ב, ב; ועוד): "לא זזה שכינה מכותל מערבי". וזה "כמגדל דוד", שרומז על הבית אשר הכין דוד לבנותו, "צוארך" – הוא קול התפלה העולה מן הצואר, שִׁית עִזְקָאן דְּקָנֶה (זוהר נשא קכא ע"ב), וזה שהוא "בנוי לתלפיות", תל שכל פיות פונין אליו (ברכות שם, ובירושלמי פרק ד הלכה ה), שאפילו שהוא תל חרב בעונותינו הרבים, אף על פי כן הפיות פונין אליו[2]… לעלות התפילות דרך המקדש.
