רבי יחזקאל הלוי לנדא, המכונה על שם ספרו "הנודע ביהודה", נלב"ע בי"ז באייר תקנ"ג (1793 לסה"נ). בספרו צל"ח (ברכות מח ע"ב) כתב כי אף על פי שעם ישראל גלה מארצו ואין שכינת ה' בתוכנו, בכל זאת לא זזה השכינה מכותל מערבי, ומשם היא משפיעה עלינו טהרה וקדושת התורה. הוא מדמה זאת במשל רוחני לנפש שבאדם, שמשמרת את הבשר שלא יסריח אף לאחר המיתה, על ידי שמרחפת עליו מבחוץ ומחזיקה את ה'הבלא דגרמי' (=חום העצמות). בדרשתו לימי הסליחות הוסיף והסביר כי בשעת החורבן היו רשעים שסברו שנסתלקה השכינה לגמרי וכבוד ה' לא יחזור לביתו לעולם, אבל לא כן הוא אלא השכינה לא זזה מכותל המערבי והקב"ה מצפה לתשובתנו. ועל זה עיקר בטחונינו ותקותנו בגלות הארוכה, שלא געל ה' בציון, ולכן אף אם יתמהמה נחכה לו (דרושי הצל"ח, דרוש כ"ה ליום א' של סליחות, אות ז).