בליל פסח שנת ג'תתל"ג, 73 לסה"נ (או ג'תתל"ב 72 לסה"נ), נפלה מצדה בידי הלגיון הרומאי בסיום "המרד הגדול".
"מצדה" היתה מבצר עתיק על פסגת צוק מבודד במזרח מדבר יהודה, המתנשא לגובה של כ-450 מטר מעל ים המלח שלמרגלותיו. הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס כמקום מפלט, בו בנה מצודה מלכותית וארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. הביצורים שהקיפו את הצוק ומערכת איסוף ואגירת מים שתכנן הבטיחו בטחון ואספקה שוטפת לכל אורך השנה. אירועי "המרד הגדול" שבסופו נפלה מצדה מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים". לדבריו, כבר לפני חורבן בית שני תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריים את מצדה. לאחר מצור ארוך וקרבות נואשים על חומות המבצר בידי שמונה מחנות רומאיים, עלה הלגיון העשירי הרומאי על מצדה. משאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו בליל ט"ו בניסן להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים, וכך נפלה ה"מצדה" למחרת ט"ז בניסן בידי הלגיון כשאין בה נפש חיה.