ג' בתשרי נקבע ליום תענית לזכרון מותו של גדליה בן אחיקם, מנהיג שארית הפליטה בארץ ישראל לאחר חורבן בית המקדש הראשון. כשחל ג' תשרי בשבת נדחה הצום למחרת. בעת הישועה השלימה במהרה בימינו יהפך צום גדליה – עם כל צומות החורבן – ליום שמחה ומועד.
לאחר חורבן המקדש וירושלים השאיר נבוכדנצר מלך בבל קומץ יהודים ביהודה ומינה עליהם את גדליה בן אחיקם, וקבע משכנם במצפה.
עינו של מלך בני עמון היתה צרה בשארית יהודה זו, ולכן שלח את ישמעאל בן נתניה לרצוח את המנהיג גדליהו: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶּן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת, וְאֶת הַיְּהוּדִים וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה" (מלכים־ב כה, כה).
חז"ל אמרו שיום הריגת גדליה נקבע כצום, כפי שיום חורבן המקדש נקבע כצום – "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו" (ראש השנה יח ע"א). אולם הצום והאבל אינו רק על רציחת הצדיק, אלא בעיקר על כך שמעשה זה השלים את חורבן ירושלים והביא להגליית שארית הפלטה שנותרה ביהודה.
* נחלקו רבותינו הראשונים מהו הזמן המדויק בו נהרג גדליה בן אחיקם. לפי הגמרא במסכת ראש השנה והתוספתא במסכת סוכה משמע שגדליה אכן נהרג ביום ג' תשרי, וכך כתב הרמב"ם. אך רבינו ירוחם כתב שנהרג בראש השנה, ומכיון שאסור להתענות ביום טוב, תקנו להתענות למחרתו, כלומר ביום ג´ בתשרי. דבריו הובאו בבית יוסף (סוף סימן תקמט).