השכינה לא זזה מכותל מערבי כשם שדרכו של מוכר קרקע לשייר כל שהוא לעצמו, וזהו שבחה של ירושלים
איתא בש"ך דשבחה של ירושלים הוא שלא זזה שכינה מכותל מערבי, יעויין שם. וטעם לדבר שלא זזה שכינה מכותל מערבי לפי שמצינו דהקב"ה מכר את בית מקדשנו לאומות, כדאיתא במדרש (ראה תנחומא בהר סימן ב): וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר את ביתו [בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה] (ע"פ ויקרא כה, כט) – זה בית המקדש, ותמן תנינן בגמרא דבבא־בתרא (לז, ב): "מוכר בעין רעה מוכר", ושייר לעצמו קרקע כל שהוא. לפיכך גם הכא משייר הקב"ה כותל מערבי שלא זזה שכינה משם;
הקב"ה נשבע לדוד המלך שלא יזיז השכינה מכותל מערבי, ועל ידי קביעות השכינה שם הוסרה טענת האומות שמכיון שהם מרובים יש לעבוד את אלהותם
"נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה וגו' זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ" (תהלים קלב, יא-יד), ירצה, מה כוונת הקב"ה שנשבע לדוד באומרו "לא ישוב ממנה" – אשר עוד עודנה השכינה לא זזה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב; איכה רבתי פרשה א), [וכפל עוד] וקאמר: "זאת מנוחתי עדי עד"? אלא משום דהאומות יהיו מסיחין לישראל בטענתם: אנחנו מרובים ואמאי לא עבדתם את אלהינו, דכתיב (שמות כג, ב): "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"? לכך, השכינה לא זזה משם כדי שיהא נקרא קבוע "וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי" (יומא פד, ב), ולא יהיו אומרים אנחנו מרובים.
