רבי חיים בן רבי שלמה טִירֶר מצ'רנוביץ*
ת"ק – כ"ז בכסלו תקע"ח
בספרו 'באר מים חיים' על התורה, פרשת ויצא, פרק כח, יא, טז-יז; פרשת ראה, פרק יב, א
יראת קדושת הר הבית כל כך גדולה אפילו כשחרב מיושביו, כי השכינה לא זזה מכותל המערבי לעולם
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" וגו' (בראשית כח, יא)… שנעקר הר המוריה ובא לכאן וכו' (לבית אל)… והכירו יעקב והתפלל שם, מה שאין כן מקודם בעוברו דרך שם לא הכירו כלל (ע"פ רש"י פס' טז)…
ולזה אמר (שם): "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי", פירוש אמת הדבר שראיתי בחלום שה' נצב עלי, כי אני רואה בחוש כי יש ה' במקום הזה מהיראה אשר עלי… כי יעקב אבינו היה סבור לפי שאין הר המוריה במקומו בירושלים, כי נעקר ובא עד בית אל, פקעה קצת קדושת המקום ואין קדושתו עליו כאשר במקומו, ולזה אמר כאן "אכן יש ה' במקום הזה"… כלומר, עתה אני יודע כי יש ה' במקום הזה דייקא, הוא הר המוריה, ואינו תלוי בקדושת ירושלים, לומר כי דוקא במקומו השראת השכינה הוא, כי אם המקום הזה הוא אשר בחר ה' לחלקו, ולא תזוז השכינה ממנו בכל מקום שהוא, ואנכי לא ידעתי זאת מכבר, כי הייתי סבור אשר לא תשכון הקדושה כל כך שלא במקומה.
ולזה "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (שם, יז)… כלומר, הרי כאן אין כאן "כי אם בית אלהים", שהוא הר המוריה, "וזה שער השמים" שבא לכאן מול בית קדשו, אבל קדושת ירושלים אין כאן, ואף על פי כן כך נורא ונורא הוא, שאין שיעור וקצב ליראתו, כי אם סתם "מה נורא", שעומד תמיד לשאלה לשאול עליו מה נורא. ומכל שכן בקדושת מקומו גם כן, ירושלים והר הבית, מה יגדל יראת המקום!…
ויותר יוצדק דברינו אלה לפי דברי חז"ל (בראשית־רבה סט, ז) וזה לשונו: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי. "מה נורא המקום הזה" – זה בנוי. "אין זה" – הרי חרב וכו'… ולזה אמר "מה נורא המקום הזה", כלומר מה יוכל להיות עוד נורא ונפחד מקום הזה שהוא בחינת בית המקדש במקומו, הרומז על התפארת, הלא "אין זה", כלומר הרי עתה שאין בחינה "זה" כאן ("זה" מרמז על תפארת), "כי אם בית אלהים", בית המלכות הנקראת אלהים – כי השכינה לא זזה מכותל המערבי לעולם כמאמר חז"ל (שמות־רבה ב, ב), ועל כן גם כשנעקר הר המוריה ובא לכאן באת השכינה עמו – וזה אומרם "אין זה" הרי חרב, כלומר בחורבנו, שלא במקומו, וחרב מיושביו, ואף על פי כן כל כך גדלה הקדושה שבה… אם כאן גדלה היראה, מה יהיה עוד בבית המקדש במקומו;
משנבחרה ירושלים להשראת אור השכינה, נקבע שרק המקדש הוא מקום ההקרבה על המזבח, וגם כשאין בית אסור להקריב בחוץ כי אור השכינה קבוע שם כי שכינת עוזנו לא זזה מכותל המערבי לעולם
"וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לה'" (דברים יב, א). חז"ל אמרו (עיין זבחים קיב, ב; וספרי פרשת ראה סה): כל אותן י"ד שנה של כיבוש וחילוק עד שלא נבחרה ירושלים היו הבמות מותרות, משנבחרה ירושלים נאסרו הבמות וכו'… אין לך דבר שאין לו מקום, ומיד כאשר יציג אדם שָׁם מזבח או מצבה לשם ה' הרי מגרש משם בחינת הרע והסטרא אחרא באופן שיוכל לשרות אורו שמה, וממילא אור הקדושה שם, ויכול להמשיך אורות הקדושה עוד ועוד על ידי הקרבן במזבח, ליחד הארץ ומלואה לה' ושמו יתברך עם עולמו על ידו[2].
אבל משנבחרה ירושלים, מקום קביעת בית אלהינו, להשראת אור השכינה הכללית שמה בבית המקדש וקודש הקדשים, שהכל בכתב מיד ה' השכיל כל תכונותיו מוצאיו ומובאיו בכל פרטיו[3], שיהיה ראוי לשכינת אל[4], ומשם נתגרש הסטרא אחרא והרע מכל וכל, כאשר נצרך, ושם הוא טבור הארץ ששם חיוּת כל הארץ, אשר על ידו היה מתוקן כל הארץ בכללו כי ממנו יניקת כולו[5] – מי הוא אשר יזמין לאור כלילות שכינת עוזנו מ'בית המלכות' לאחד מן המקומות מבחוץ? כי איזה מקום הוא אשר יכשר להשראת אלהות כמקום אשר בחרו בעצמו, והרביץ (מלשון רביצה) אור קדושתו בבית אשר הכין לשבתו. והבן כי נכון הוא…
ואך משנבחרה ירושלים אמרו חז"ל (זבחים סב, א): ג' נביאים עלו עמהן מן הגולה כו' ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית. וכתבו שם התוספות (ד"ה ואחד) משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא (זבחים קז, ב), ועל כן נאסר לעולם הבמות, כי שכינת עוזנו לא זזה מכותל מערבי לעולם (שמות־רבה ב, ב), ושם קביעת השראת אלהינו יתברך שמו אף על פי שאין בית.
