רבי יצחק ב"ר מאיר לטיף
נלב"ע בערך בשנת רמ"ה
מכתב מאחרית ימיו בהגיעו לירושלים
מקור: אגרות ארץ ישראל [א. יערי, ת"א תש"ג], עמ' 94-98
על הררי ישראל שם ישבנו גם בכינו על חורב בציון… ונפשנו בקרבנו דמוע תדמע על צרת הצרה (=ישמעאל 'צרה' לישראל), מתעדנת שוכנת בחדרי משכיותינו. [כך] היה בחניתינו בתוך ירושלים (בערך בשנת ר"מ), לבנו חלוק בקרבנו אם לעלוז בהלל לה' על הגעתנו לשלום[1], או למרר בבכי על גרם חטאתינו, וימס לבבינו ולא קמה עוד רוח שמחה על פנינו… ובחמלת ה' עלינו היו עמנו כבר תיכף הגעתנו מאנשי ירושלים ונשיהם ונחמו אותנו נחמה… הרופא לשבורי לב יקרא לאסורים דרור, ירפא מחץ מכותינו, ישיב שבות עמו, יגיל וישמח ישראל, יזכינו לראות ולשמוח בצְבִי עֶדְיוֹ מקדש תפארתנו[2].
ירושלים הבנויה, עיר גדולה ומהוללה… מיושבת מאוד, מעוטרת בפירות לא ראיתי כהנה לשבח… שרטיאות (=רחובות) גדולות שבתוכה, לא יכם שרב ושמש מפני שבנויות למעלה בְּכִּיפָּה גדולה, ומנהרות (=פתחים) הרבה בָּכיפה יעבור מהם האור, והאור להם יפה… מה יתרון ליופי הדום כסא ואין לרגלי מלך שוכנים בו? ומה הֲנָאָה בְּשולחן מעוטר ובנים מוגלים מעליו? כל שכן לנו בראותינו צרת נפשינו – נחלתנו נהפכה לזרים, ביתנו לנכרים, מאנה הנחם נפשי בראותי מקדש מלך ישכנו עליו בְּנֵי עוֹנְנָה[3], תמורה ארון כרובים ושכינה עליו.
כָּלוּ בדמעות עיני ונימס לבבי בצפייתי אשר צפיתי חורבן, כותל המערבי עומד לבדו על יסודו, וכל שאר הבנינים ימר כבודו[4], הכיתי כפי על כפי, ומאנק דום בראותי 'מדרש שלמה' אצל מקדש השם נעזב ממנו על יד אדום[5], על הר ציון ששמם מעמו ונדחו בארצות ואינם…
הנה נשארה בירושלים פליטה, עם עני ודל, חוסים בשם ה' ומתפללין תמיד, כמו ק"ן ועוד בעלי בתים (=כמאה חמישים ויותר משפחות), כולם כאחד מְשַׁחֲרִין וּמָעֲרִיבִין, ואין עבירה של שחוק וקלות ראש וזנות נמצא בהם, תהלה לאל יתברך. ויש תקוה לאחריתנו בעזר הצור, במהרה בימינו אמן.
