הראשון לציון רבי ישראל יעקב ב"ר יום־טוב אלגאזי
נולד בשנת ת"מ – נלב"ע י' בתמוז תקט"ז
המקורות: רבי רפאל טריויש בשמו בספר 'צח ואדום' דף מג ע"א; שמע יעקב, תרומה דף ק ע"א, ד"ה אמנם למתק; שם באמצע ד"ה אמנם האמת; קהלת יעקב מענה לשון, לשון תורה מערכת א סימן ח [ח"א עמ' 26 במהדורת 'מכון מרכבת המשנה' תשע"א]
מאז שנחרב בית ראשון מוסתרת השכינה הקדושה בכותל המערבי פליטת אריאל, ומעולם לא זזה ולא תזוז משם, אך מכיון שאינה בפרסום נחשב כאילו נחסרה ועלתה למרום
הכלה קדישא נאה וחשובה, מקום רגלה[1] [ב]אדמת קודש פליטת אריאל (=שריד המקדש), הנקרא "כותל מערבי";
אמרינן פרק קמא דיומא (עיין כא, ב): "אמר רב שמואל בר אוניא אמר רב אחא[2]: מאי דכתיב (חגי א, ח): 'עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ ואכבד אָמַר ה", וקרינן "וְאֶכָּבְדָה", מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שיש בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, אורים ותומים". והקשו הראשונים ז"ל, דהא רב אחא גופיה אמר בשמות רבה (ריש פרשה ב) זו הלשון שם: "רבי אלעזר אומר: מעולם לא זזה השכינה מתוך ההיכל… אף על פי שהוא הר חרב הרי הוא בקדושתו… אמר רב אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר (שיר השירים ב, ט): 'הנה זה עומד אחר כתלנו'", עד כאן. וקשה הדבר, כי רב אחא הוא נסתר מחמתו, דהוא גופיה קאמר דשכינה היתה אחד מהחמישה דברים שחסרו בבית שני?
והיתה תשובתם ז"ל, דההיא דפרק קמא דיומא רצונו לומר דחסרא השראת השכינה בפרסום בישראל, כמו נר מערבי שהיה עדות לכל שהשכינה שורה בישראל[3], אמנם שכינה מסותרת מעולם לא זזה ולא תזוז…[4], וראיה לזה [-שהיתה שכינה מוסתרת בבית שני] ממה שכתבו התוספות במנחות (קט, ב ד"ה נזדמן), דתניא (שם): אותה שנה שמת רבי שמעון נזדמן לו זקן אחד בבית המקדש (-בקדש הקדשים ביום הכיפורים), וכתבו: דשמא השכינה היתה.
וכן צריך לומר לדעת הרמב"ם דפסק (סוף פרק ו מהלכות בית הבחירה) כרבי יוחנן דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא… דקדושת בית המקדש וירושלים שקדשם שלמה המלך ע"ה היא מקודשת לעולם… ונתן טעם: לפי שקדושת בית המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה לא זזה משם… והא רבי יוחנן גופיה דקאמר דקדשה לעתיד לבוא הוא האומר (ראש השנה לא, א) דשכינה עמדה ונישאת למעלה אל מקומה הראשון? אמנם האמת יורה דרכו דמאמר (רבי יוחנן, עיין שם): "עלתה שכינה למרום", רצונו לומר – השראת השכינה בפרסום רב בישראל, זהו מה שעלה למרום, אבל מעולם לא זזה שכינה משם[5];
קדושת המקדש היא מפני השכינה השורה שם, ולכן גם כשאין בית והמקום רק "הר", לא פוסקת קדושת המקום והשכינה לא זזה לעולם מכותל המערבי
הרמב"ם ז"ל (הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה יד) סבירא ליה דיש חילוק בין שאר ארץ ישראל לירושלים ובית המקדש, דשאר ארץ ישראל לא קדשה קדושה לעתיד לבוא וקדושת ירושלים ובית המקדש קדשו לעתיד לבוא, מפני שקדושת מקדש וירושלים מפני השכינה ולא זזה שכינה משם לעולם… ועל פי דעת הרמב"ם יראה טעם הכתוב (שמות טו, יז): "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָֽתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ, פָּעַלְתָּ ה' [מִקְּדָשׁ ה'] וכו'", דהכוונה אף כשהוא "הר" הוא "נחלתך", והוי כנחלה שאין לה הפסק (ראש השנה יב, ב; תוס' יבמות פב, ב ד"ה ירושה), ונתן טעם בעצם – לפי שמכוּוָן לשבתך, [לכן] "פעלת ה' מקדש ה'", שקדושתו מפני השראת שכינה.
וזה יראה כוונת הכתוב (שיר השירים ב, ז-ט): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה כו' קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים כו' דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי כו' הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ וכו'", דלשון "אם תעירו ואם תעוררו" מלשון "העורר על השדה" (בבא בתרא ל, ב), כלומר – שלא לעורר על האהבה, היא השכינה, להיות מערער ואומר כי[6] איננה ח"ו, יען "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים", כלומר – אף בהיות ירושלים ובית המקדש הרים בימי החרבן הרי הוא בקדושתו, ד"הנה זה עומד אחר כותלינו", זה כותל מערבי, דלא זזה שכינה משם לעולם, דכיון דקדושתה מפני השראת שכינה, קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא;
כביכול השכינה הסתלקה מישראל בחורבן, אך באמת מעולם לא זזה מכותל מערבי והיא נשארה במקומה כל הימים אלא שאינה נראית בפרסום כבתחילה, וזהו שורש מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שנרמזת בדרך דרוּש בפסוקים
פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד (הלכות בית הבחירה ו, יד), דלהראב"ד ז"ל כי היכי דאמרינן בשאר ארץ ישראל: "קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא", הכי נמי הוי בקדושת ירושלים ובית המקדש… אמנם הרמב"ם סבירא ליה… קדושת ירושלים ובית המקדש קדשו לעתיד לבוא, ונתן טעם לדבר, מפני שקדושת ירושלים ובית המקדש מפני השכינה ולא זזה השכינה משם לעולם, עיין שם.
ואף על גב דאמרינן בפרק יו"ט דראש השנה (לא, א): "עשר מסעות נסעה השכינה… שנאמר (הושע ה, טו): 'אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי'", דמשמע דהיה סילוק שכינה, כבר פירשו הראשונים דהתם מיירי לענין השראת שכינה בפרסום – רק בישראל [מהצד הגלוי], זה היה ענין סילוק שכינה, שאמר אלך וכו', אבל מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, כמו שכתוב (עזרא א, ג): "הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם", שהשכינה שם, אלא שאינה נראית כאשר בתחילה, כאשר הארכנו בזה ב'שמע יעקב' פרשת תרומה, יעויין־שם.
והוא הנרצה בקראין (=בפסוקינו, תהלים קיח כב-כג): "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" – 'אבן' זו ירושלים ובית המקדש, 'מאסו הבונים' [כביכול] זה אומר בקדושתה קאי וזה אומר לא קדשה לעתיד לבוא אלא שעתידה להתקדש קדושת עולמים לימות המשיח. אבל באמת 'היתה לראש פינה', [כי] אף בזמן חורבנה בקדושתה קאי… 'מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת' כלומר שקדושתה מפני השכינה, ושכינה לא זזה לעולמים… 'הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ', כלומר דהיה הסילוק לענין שאיננה נראית לעינינו אבל היו עיניו ולבו שם כל הימים בהעלם.
