הקב"ה מתאוה תמיד לדוּר עם בריותיו בתחתונים אך כיון שחטאו סילק שכינתו למעלה משבעה רקיעים, ועם כל זה מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים"
אמר רבי שמואל בר נחמני: כשברא הקב"ה את עולמו נתאוה לדור בתחתונים כמו בעליונים (ראה במדבר רבה יג, ו)… כתיב (שמות יט, כ): "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" וכתיב (במדבר ז, א): "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה [לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן]", כלת כתיב, לשון כלה – "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה" (שיר השירים ה, א), אמר הקב"ה באתי למקום שהייתי מתאוה (=חפץ תמיד לשוב אליו כבתחילה), מגן יצאתי (=בחטא אדם הראשון) ולגן חזרתי (=בהקמת המשכן).
מכאן אמר רבי שמעון: כל מקום שנאמר "וַיְהִי" – דבר שהיה ימים הרבה ונפסק. וכן יסד הבבלי (הפייטן רבי שלמה הבבלי)[1]: "תאב פסק לו וצמצם שכינתו בין הבדים", דכתיב (שיר השירים א, יג): "בֵּין שָׁדַי יָלִֽין". עד שחטאו ז' בתי אבות בעבודה זרה ועלה לו למעלה משבעה רקיעים, דכתיב (ישעיה סו, א): "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי", ועם כל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (זוהר שמות ה ע"ב; ועי' שמות רבה ב, ב; ועוד): "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי", דכתיב (מלכים-א ט, ג): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים".
